תמונת שבי דרמטית וקשה עולה מתיאור נפילתה של דמות נשית רמת מעלה, המלווה בפמלייתה האבלה. מתוך המילים מצטייר מהפך טרגי של אובדן כבוד, חשיפה מבזה וקינה מרה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וְהֻצַּב מתייחסת למלכת נינוה, אשר נקראת כך משום שהייתה ניצבת תדיר לימין המלך בכבוד רב. מנגד, יש הסבורים כי המילה היא למעשה שמה הפרטי של המלכה [רב שמואל הנגיד מובא באבן עזרא ורד"ק]. פירושים אחרים מנתקים את המילה מהמלכה עצמה וטוענים כי הכוונה היא לארמון המלוכה שעמד יציב ועתה מתמוטט [רד"ק], או למרכבה מכוסה שבה נסעה [מלבי"ם]. גישה ייחודית וסמלית מציעה כי הפסוק כלל אינו עוסק בנינוה, אלא בירושלים, והמילה מתארת את מצבה וקיומה של השכינה [אברבנאל].
המשך התיאור, גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה, מבטא את המהפך בגורלה. המלכה, שעד כה ישבה מוסתרת ומוגנת בחדרי הארמון כמנהג בנות המלכים, נחשפת כעת, מלשון גילוי, לעיני כול. היא מועלית על מרכבה ונלקחת בביזיון לשבי [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. דעה שונה גורסת כי גֻּלְּתָה הוא שמה של המלכה, והמילה הֹעֲלָתָה מתארת את העלאתה על מוקד אש כדי לשורפה כליל [מלבי"ם], או שהמילה מתארת את עטרת המלכות שהוסרה [אברבנאל].
את המלכה הגולה מלוות וְאַמְהֹתֶיהָ, שהן שפחותיה האישיות, או לחלופין השרות והנשים הנכבדות של העיר שהפכו כעת לשפחות [רד"ק]. הן הולכות עמה ומְנַהֲגוֹת, כלומר משמיעות קולות נהימה, אנחה וקינה. הנביא מדמה את בכייתן לכְּק֣וֹל יוֹנִים, קול המזכיר את המייתה העצובה של היונה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לפי הפירוש הסמלי הרואה בפסוק תיאור של חורבן ירושלים, הנשים הללו מייצגות את הכהנים והלויים, שבעבר היו מנגנים ומשוררים בבית המקדש וכעת קולם נשמע כקינת יונים [אברבנאל].
מתוך צערן העמוק על הכבוד שאבד, הנשים מְתֹפְפֹת עַל־לִבְבֵהֶן. כלומר, הן מכות בידיהן על החזה שלהן כאות לאבל וקינה, כשם שאדם מכה על תוף [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. בספרים המדויקים, האות בי"ת הראשונה במילה "לבבהן" נכתבת כרפה ולא כדגושה [מנחת שי].