נחום, פרק ב׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שראיתם ארמון מפואר שנבנה בחול, ופתאום בא גל ושטף אותו לגמרי? כך קרה גם לעיר הגדולה נינוה. המלכה החשובה של העיר, שנקראת וְהֻצַּב כי היא תמיד הייתה ניצבת ועומדת בכבוד רב לצד המלך, מאבדת את המלכות שלה. פעם היא ישבה מוגנת ומוסתרת בתוך הארמון המפואר, אבל עכשיו המצב התהפך. המילה גֻּלְּתָה אומרת שהיא נחשפת ומתגלית לעיני כולם, והמילה הֹעֲלָתָה מתארת איך מעלים אותה על מרכבה ולוקחים אותה רחוק משם כשבויה. המלכה לא הולכת לבד. מלוות אותה וְאַמְהֹתֶיהָ, שהן השפחות האישיות שלה. מרוב צער, הן הולכות ומְנַהֲגוֹת, כלומר משמיעות קולות של אנחה ובכי. הבכי שלהן כל כך עצוב, שהוא נשמע ממש כְּק֣וֹל יוֹנִים, כמו הקול השקט והעצוב שמשמיעה היונה. מתוך הכאב הגדול על הכבוד שאבד, הנשים מְתֹפְפֹת עַל־לִבְבֵהֶן, הן מכות בידיים על החזה שלהן כאות לאבל וצער, ממש כמו שאדם מכה על תוף.