נחום, פרק ב׳, פסוק ט׳

יצא לכם פעם לבנות ארמון מפואר מקוביות, שהיה נראה כל כך חזק ויציב, אבל ברגע אחד פתאום הכל קרס? זה בדיוק מה שקרה לעיר עצומה ועתיקה בשם נינוה. במשך דורות רבים, ממש מאז שהעיר הוקמה, וזה הפירוש של המילה מִימֵי, היא הייתה עיר חזקה, עשירה ושלווה מאוד. היא הייתה כִבְרֵכַת מַיִם, כלומר, בדיוק כמו בריכה שבנויה היטב ואוגרת בתוכה המון מים שקטים שלא זזים לשום מקום, כך נינוה הייתה מלאה בכל טוב והתושבים שלה חיו בביטחון ובשקט. אבל פתאום מגיע שבר גדול ורגע של פחד עצום, וְהֵמָּה נָסִים. התושבים והחיילים של העיר נבהלים כל כך, עד שהם פשוט בורחים במנוסה ומשאירים מאחור את כל העושר שלהם. בתוך כל הבהלה והבריחה, אפשר לשמוע את המלך והשרים צועקים אל החיילים עִמְדוּ עֲמֹדוּ, ומתחננים אליהם שיעצרו את הבריחה ויישארו להגן על העיר. אבל החרדה של החיילים כל כך גדולה, עד שוְאֵין מַפְנֶה. המילה מַפְנֶה מגיעה מהמילה פנייה או סיבוב, וזה אומר שאף אחד אפילו לא מפנה את הראש או את הלב כדי להקשיב לצעקות. כולם פשוט ממשיכים לברוח בלי לעצור מרוב פחד.