מתוך ענני הפחד והמצור עולה תמונה של הקלה עצומה ושחרור. לאחר תקופה ארוכה שבה חיו תושבי יהודה בחרדה מתמדת מפני אימפריית אשור, מופיעה לפתע מעבר לאופק דמותו של שליח המביא עמו בשורת הרגעה על מפלת האויב. בשורה זו פותחת פתח לחזרה לחיים של שמחה, עבודת ה' ושגרה לאומית.
הקריאה הִנֵּה עַל־הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִ֣יעַ שָׁל֔וֹם מתארת את הרגע שבו נראה השליח על פסגות ההרים, מודיע כי האימפריה האשורית נפלה ואין עוד סכנת מלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש הדורשים את הופעת המבשר עַל־הֶהָרִים כרמז לזכויות שעמדו לעם ישראל והביאו לנס ההצלה: זכות האבות, או זכות הר סיני המייצג את לימוד התורה של חזקיהו המלך, וזכות הר המוריה המייצג את עבודת המקדש [חומת אנך]. עם זאת, הניסוח כאן מסתפק במילים משמיע שלום, בשונה מנבואות ישעיהו המזכירות מבשר טוב וישועה. הסיבה לכך היא שהבשורה כאן מוגבלת לשלום זמני מפני אשור, ואינה ישועה שלמה ומוחלטת, שהרי זמן קצר לאחר מכן עלתה על יהודה ממלכת בבל [אברבנאל].
לאחר הבשורה, הנביא קורא: חׇגִּ֧י יְהוּדָ֛ה חַגַּ֖יִךְ שַׁלְּמִ֣י נְדָרָ֑יִךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכעת, משהוסר האיום וסנחריב מת, הניצולים יכולים לצאת מעריהם המבוצרות, לעלות לירושלים, להקריב קרבנות ולחגוג בשמחה ובטוב לבב. במקביל, עליהם לקיים כעת את הנדרים שנדרו לה' בעת צרתם, כשהבטיחו שאם יינצלו מיד מלך אשור יקריבו לו קרבנות [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל, רש"י]. קריאה זו מתקשרת גם לאירוע היסטורי ספציפי, כאשר מנשה מלך יהודה נלקח בשבי האשורי, התפלל לה', וכאשר הושב למלכותו בנה מחדש את המזבח ושילם את נדריו [מלבי"ם].
הסיבה לשמחה המלאה מוסברת בסוף הפסוק: כִּי֩ לֹ֨א יוֹסִ֥יף ע֛וֹד לַעֲבׇר־בָּ֥ךְ בְּלִיַּ֖עַל כֻּלֹּ֥ה נִכְרָֽת. המילה בְּלִיַּ֖עַל מתארת אדם רשע וחסר תקנה [ביאור שטיינזלץ], והפרשנים מסכימים כי הכוונה היא למלך אשור סנחריב. ההבטחה היא שאותו רשע, יחד עם כל זרעו ומשפחתו, נכרתו לחלוטין מן העולם, ולכן בניו שברחו לא ישובו לעולם להילחם בארץ ישראל ואין להם עוד שארית.