מפלתה של העיר העצומה נינוה מתאפיינת במעבר חד ממציאות של יציבות היסטורית ושפע, אל כאוס מוחלט ובריחת פתע של תושביה.
הביטוי וְנִינְוֵה כִבְרֵכַת מַיִם מִימֵי הִיא מציג את עברה של העיר. המילה מִימֵי מתפרשת כמימי קדם או מיום היווסדה [רד"ק, מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים רואה בדימוי של כִבְרֵכַת מַיִם משל לשלווה, יציבות ועושר. כשם שבריכה בנויה אוגרת בתוכה מים רבים שאינם זזים ממקומם [מצודת ציון, רש"י], כך נינוה הייתה מלאה בכל טוב וישבה בשקט ובבטחה לאורך דורות [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
לעומת הפירוש המטפורי, ישנם פרשנים המבינים את התיאור כפשוטו, ולפיהם העיר אכן הייתה מוצפת במים באופן תדיר. ייתכן שהדבר נגרם מהצפות חוזרות של נהר החידקל [מלבי"ם], או משום שהעיר נבנתה על קרקע רוויה ונובעת מים, אילוץ שגרם לתושביה לבנות את בתיהם על גבי עליות עץ מוגבהות [אברבנאל]. מסורת נוספת רואה בכך נבואה ממשית על כך שנינוה עתידה לטבוע בים ולהישטף לחלוטין במימיה, עד ששרידי בתיה ייראו שקועים במצולות [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
מתוך מציאות זו מגיע השבר הגדול, וְהֵמָּה נָסִים. תושבי העיר וחייליה בורחים בבהלה ומותירים מאחור את כל עושרם [מצודת דוד]. אברבנאל קושר זאת ישירות לתנאי המגורים בעיר, ומסביר כי החיים בסביבה לחה ומוצפת מים החלישו את טבעם של התושבים, בניגוד לתושבי הרים חסונים, ולכן לא היה להם אומץ לעמוד בפני האויב [אברבנאל]. פירוש אחר מציע כי הבריחה נבעה מפחד שאחז בהם בעקבות סימנים מקדימים על הצפת הנהר [מלבי"ם].
בעיצומה של הבריחה נשמעות קריאות עִמְדוּ עֲמֹדוּ. הפרשנים נחלקו מי משמיע את הקריאות הללו. יש המסבירים כי אלו המלך ושריו הזועקים אל החיילים לעצור ולהילחם [מצודת דוד, אברבנאל], או שאלו הבורחים עצמם הקוראים זה לזה לעצור [אבן עזרא]. מנגד, ישנה גישה מפתיעה ולפיה דווקא האויבים הכובשים הם אלו שקוראים לתושבים לעצור, תוך הבטחה שלא יפגעו בהם, שכן מטרת המלחמה הייתה רק להפיל את מלך נינוה הרשע [מלבי"ם, רד"ק].
אך למרות הקריאות, התוצאה הסופית היא וְאֵין מַפְנֶה. המילה מַפְנֶה נגזרת מלשון פנייה וסיבוב [מצודת ציון]. החרדה כה עמוקה, עד שאיש אינו מפנה את פניו או את לבו להקשיב לקולות, וכולם ממשיכים במנוסתם העיוורת גם כאשר אין רודף [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].