הנביא משתמש בדימוי עז של אריה פראי הדואג ללהקתו, כדי לתאר את העושר העצום ואת מסעות הכיבוש האכזריים של האימפריה האשורית ובירתה נינוה. מנהיגי נינוה נמשלים לאריה אדיר שצד ללא הרף כדי לפרנס את משפחתו, ואוגר שלל גזול במאורותיו.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הפסוק מהווה משל למלך נינוה, שריו וגדוליו, אשר היו בוזזים את עמי האזור ומביאים שלל רב לעירם. על פי גישה זו, המילים אַרְיֵה טֹרֵף מתארות את מסעות הציד והשוד. המילה בְּדֵי מוסברת במשמעות של "כדי" או "מספיק", כלומר האריה טורף כדי לספק את הצרכים [רד"ק, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], או מלשון ריבוי ושפע [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. הטרף מיועד עבור גֹרוֹתָיו, הם גורי האריה, המהווים משל לילדי המלך ובני ביתו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל].
בהמשך הציד, האריה וּמְחַנֵּק, כלומר הורג חיות מחיות השדה [רד"ק, מצודת ציון, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ], כדי להביא לְלִבְאֹתָיו, נקבות האריה, שהן משל למלכות ולנשות השרים [רד"ק, מצודת דוד]. לאחר מכן, האריה ממלא את חֹרָיו ואת וּמְעֹנֹתָיו, שהם המערות, הנקבים ומקומות המסתור שבהם הוא חי [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בנמשל, אלו הם אוצרות נינוה, ארמונותיה וארצה, שהתמלאו עד אפס מקום בשלל רב ובעושר שנגזל מן העמים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת פרשנות שונה בתכלית וקשה הרבה יותר, לפיה הפסוק אינו מתאר דאגה למשפחה, אלא אכזריות פנימית והרס עצמי בזמן חורבן העיר [מלבי"ם]. לפי פירוש זה, מלך נינוה רוצח במו ידיו את ילדיו הקטנים וחונק את נשיו, אולי בעקבות עשן השריפה שאפף את העיר. בגישה זו, המילה בְּדֵי מפורשת מלשון איברים וענפים, כלומר המלך תולש וטורף את איברי ילדיו. כמו כן, ישנה הבחנה מגדרית בפסוק: המילה טֶרֶף בלשון זכר מכוונת לגורים הזכרים שהומתו והושלכו בחדרים קטנים (חֹרָיו), ואילו המילה טְרֵפָה בלשון נקבה מכוונת לנשים שהומתו בתוך הארמונות (וּמְעֹנֹתָיו).