לאחר תיאור כללי של הפורענות, הנבואה משנה את פניה ופונה באופן ישיר ואישי אל מלך אשור (או מלך נינוה), ומציגה גזירה אלוהית חריפה החותמת את גורל שושלתו, מעמדו וכבודו.
וְצִוָּה עָלֶיךָ ה' – הפירוש למילה ציווה בהקשר זה הוא גזירה שנגזרה עליך או בעבורך [אבן עזרא, מלבי"ם].
לֹא יִזָּרַע מִשִּׁמְךָ עוֹד – הנביא משתמש בדימוי של זריעה וצמיחה כדי לתאר את המשכיות השושלת. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא שלא יישאר למלך אשור זרע או צאצא שימשיך את המלוכה וייקרא על שמו, והוא וזרעו יימחו כליל. [רד"ק] מוסיף את ההקשר ההיסטורי, לפיו בניו של המלך הכו אותו בחרב ונמלטו, ובכך נגדע הרצף השלטוני.
מִבֵּית אֱלֹהֶיךָ אַכְרִית פֶּסֶל וּמַסֵּכָה אָשִׂים קִבְרֶךָ – חלק זה מתאר את המפלה האירונית שתתרחש דווקא במקום הקדוש ביותר למלך. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך יברח אל בית העבודה הזרה שלו כדי להינצל, אך דווקא שם ימצא את מותו (כפי שקרה לסנחריב מלך אשור שנרצח בבית אלוהיו, נסרוך). עצם הירצחו שם יהפוך את המקדש לקברו, ובכך יבטל את קדושת המקום ויכרית את האלילים שבו, שכן המקום יהפוך לשממה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד].
מנגד, [מלבי"ם] מציע פירוש ייחודי לפיו היה נהוג שמלכים מציבים את פסלי דמותם בבתי אלוהיהם כדי שיחלקו להם כבוד אלוהי. על פי פירוש זה, ה' יכרית ויסיר את פסלי הכבוד הללו, ותחת זאת ישים על קברו של המלך פסל של גנאי וביזיון שיעיד על מפלתו.
כִּי קַלּוֹתָ – המילה נגזרת מהשורש ק.ל [מצודת ציון], ומשמעותה שהמלך הפך לבזוי, נקלה וחסר חשיבות בעיני ה' [רש"י, שטיינזלץ]. הפרשנים מציעים מספר סיבות לביזיון זה: [מצודת דוד] ו-[רד"ק] מסבירים כי המלך היה קל דעת והעז לחרף את ה' ולטעון שלא יוכל להציל את ירושלים, ולכן נענש. בנוסף, עצם העובדה שבניו שלו רצחו אותו, ועוד בתוך בית אלוהיו, מהווה את הקלון והביזיון הגדולים ביותר [רד"ק]. [מלבי"ם] מביא פירוש נוסף, לפיו המילה קלות קשורה למשמעות של קלייה ושריפה באש, רמז לכך שסופו של המלך להישרף כליל.