הנבואה מציגה גזר דין אלוהי מוחלט כלפי אימפריה חזקה ובוטחת בעצמה, ולצידו ציון עובדה חותכת על סיום שלב של סבל.
תחילת הפסוק מתארת את מצבה של נינוה ומחנה אשור. המילה שְׁלֵמִים מתפרשת בכמה אופנים: יש המסבירים כי אנשי נינוה היו מאוחדים בעצה אחת ובהסכמה מלאה [רש"י, מצודת דוד], אחרים מפרשים שהם שרויים בשלום, בביטחון וללא פחד [רד"ק, אבן עזרא, מצודת ציון], ויש המדגישים כי צבאם היה שלם ופיזי ללא אבדות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף לכך שהם שלמים, הם גם רַבִּים במספרם. גישה ייחודית מציע [אברבנאל], הקושר זאת לימי יונה הנביא: גם אם אנשי נינוה יהיו שלמים ומושלמים בתשובתם, ורבים במספרם כפי שהיו אז, הפעם זה לא יועיל להם והגזרה לא תשוב לאחור.
למרות כוחם ואחדותם, הכתוב מבהיר כי וְכֵן נָגוֹזּוּ וְעָבָר. המילה נָגוֹזּוּ מגיעה מלשון גזיזה וכריתה. הדימוי הוא פעולה מהירה של חיתוך, בדומה לגזיזת צמר ממקום חיבורו [מצודת ציון, מלבי"ם]. המשמעות היא שעל אף עוצמתם, הם ייגזזו, ייכרתו ויחלפו במהירות מן העולם [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומפלתם תהיה כמאורע שחלף וְעָבָר ולא ישוב עוד לעולם [אבן עזרא].
חלקו האחרון של הפסוק, וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד, מציג הבטחה אלוהית, אך הפרשנים נחלקו למי היא מופנית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפנייה זו מיועדת לירושלים ולעם ישראל. ה' אומר לירושלים: אמנם בעבר עיניתי וציערתי אותך על ידי אשור, אך מעתה לא אענה אותך עוד על ידם, שכן צבאם יכלה ויאבד [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. [אברבנאל] מקשה על פירוש זה, שהרי ירושלים נחרבה מאוחר יותר על ידי בבל, ולכן הוא מסביר (יחד עם [רש"י] ו[מצודת דוד]) שהפנייה מופנית כלפי נינוה עצמה. לפי קו מחשבה זה, ה' מודיע לנינוה: אענה אותך כעת בכיליון מוחלט ובתכלית האבדון, מכה ניצחת וסופית, כך שלא אזדקק לענות אותך פעם נוספת.
לצד הפירוש ההיסטורי, חז"ל דרשו את הפסוק כהדרכה רוחנית בענייני צדקה. לפי דרשה זו, אדם שמזונותיו ופרנסתו מצומצמים, וקל וחומר אם הם מרובים, עליו "לגזוז" מנכסיו ולתת צדקה. מי שעושה זאת, ניצול מדינה של גיהינום, וה' מבטיח לו שלא יראה עוד סימני עניות וצער [חומת אנך, רש"י].