הנביא פונה בדבריו ישירות אל העיר נינוה, ומפנה אצבע מאשימה אל שורש הרשע שיצא מתוכה נגד עם ישראל ונגד ה' עצמו. המילה מִמֵּךְ מכוונת לנינוה, והפרשנים מסכימים כי מי שיצא ממנה הוא מלך אשור, סנחריב, אשר עלה להשחית את ארץ ישראל וללכוד את ירושלים.
באשר לביטוי חֹשֵׁב עַל־ה' רָעָה, הפרשנים מציגים מספר רבדים לאופן שבו כוונה הרעה כלפי שמים. גישה אחת מסבירה כי הפגיעה בעם ישראל נחשבת לפגיעה בה' עצמו, שכן מי שנלחם בעם ה' מתקומם למעשה נגד האלוהים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. פגיעה זו התמקדה בכוונתו של סנחריב להחריב את בית המקדש, שהוא משכנו של ה' בארץ [רש"י, מצודת דוד].
לצד זאת, מפרשים אחרים רואים במעשיו פגיעה ישירה וגלויה כלפי מעלה. רש"י מציין כי סנחריב לא הסתפק בחורבן הארץ, אלא תכנן להחריב גם את משכנו של ה' בשמים. הדבר בא לידי ביטוי היסטורי כאשר סנחריב שלח את שרו, רבשקה, לחרף ולגדף את שם ה' ולטעון בגלוי כי ה' לא יוכל להציל את ירושלים מידו [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. ברובד הפילוסופי, מוסבר כי המחשבה הרעה על ה' היא עצם הכפירה במציאותו ובהשגחתו בעולם [מלבי"ם].
המילה בְּלִיָּעַל מפורשת כנוטריקון של "בלי עול", כלומר אדם רשע שפורק מעליו את עול מלכות שמים [מצודת ציון, מלבי"ם]. המלבי"ם מדייק את ההבדל בין שני חלקי הפסוק ויוצר הבחנה בין מחשבה למעשה: המילה חֹשֵׁב מתייחסת למישור העיוני והאמוני של כפירה בה', בעוד המילה יֹעֵץ מתייחסת למישור המעשי – תכנון תוכניות מרושעות, פריקת עול ועשיית תועבות בפועל.