הנבואה ממחישה את המעבר החד מהיות ה' מעוז ומחסה לבוטחים בו, אל הופעתו ככוח הרסני ומוחלט המכחיד את הרשעה. הדימוי המרכזי הוא של איתן טבע בלתי ניתן לעצירה, אשר מוחה את האויבים מעל פני האדמה באופן פתאומי וסופי.
המילים וּבְשֶׁטֶף עֹבֵר מתארות זרימה עזה ומרוצת מים של נחל שוטף [מצודת ציון, אבן עזרא]. דימוי זה מפורש בכמה רבדים: יש שרואים בו ביטוי לחמה שוטפת של ה' [רש"י], או משל לאויב הבא – צבא נבוכדנצר – השוטף ומכלה הכול כמים רבים מבלי להשאיר שריד [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כתיאור היסטורי של זרם מי נהר החידקל, ששטף והחריב בפועל את העיר נינוה בפקודת ה' [מלבי"ם]. ה' עובר בעולם כדי לכלות את הצרה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
ההבטחה כי כָּלָה יַעֲשֶׂה מדגישה את אופי החורבן. בניגוד לגלות ישראל שהתרחשה בשלבים ולאורך זמן, חורבנה של נינוה יהיה מוחלט, מהיר ובפעם אחת, ולא ייעשה מעט מעט [אבן עזרא, אברבנאל].
באשר למילה מְקוֹמָהּ, קיימת מחלוקת למה בדיוק הכוונה. גישה אחת קושרת זאת לפסוקים הקודמים ומפרשת שהכוונה היא למקומה של הארץ כולה, הנושאת את זעמו של ה' [רש"י]. עם זאת, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לעיר נינוה ולממלכת אשור. העיר תישָטף עד כדי כך שמקומה לא יהיה ניכר עוד כעיר מושב [רד"ק, מצודת דוד], והמקום שהיה מקור הרשעה והצרה לעולם יוכחד לחלוטין [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
בסיום הפסוק, וְאֹיְבָיו יְרַדֶּף־חֹשֶׁךְ, האויבים הם אנשי אשור [מצודת דוד, אברבנאל]. החושך משמש כאן כמשל לצרה גדולה [רד"ק]. מבחינה לשונית, הפועל מצביע על כך שה' הוא זה שמפעיל את החושך כדי שירדוף אחרי האויבים [רד"ק, מלבי"ם]. החושך רודף עמהם ואחריהם, ודוחק אותם אל מקום אפל שבו לא יוכלו כלל לראות את הכיליון הבא עליהם, והם ינוסו בבהלה כאילו דרכם חשוכה וחלקלקה [אבן עזרא, מלבי"ם].