מערכת היחסים שבין ה' לאומות העולם שהרעו לישראל מושתתת על מידת הדין והצדק המוחלט. נבואה זו, המכוונת בעיקרה כלפי זרעו של סנחריב מלך אשור ובירתו נינוה, חושפת את תגובתו העוצמתית של ה' לסבלות עמו, ומבהירה כי פגיעה בישראל נחשבת כפגיעה בה' עצמו [רד"ק].
התואר אֵל מופיע בראשית הדברים כדי להדגיש את כוחו העצום [אבן עזרא]. הוא מתואר כקַנּוֹא, מונח המבטא כעס [מצודת ציון] וקנאה עמוקה לכבודו המחולל [מלבי"ם], אך בעיקר קנאה לעמו מתוך ראיית צרתם הקשה בגלות [רד"ק, אבן עזרא]. לצד הקנאה שבלב, ה' הוא גם וְנֹקֵם, כלומר מוציא את עונשם של הרשעים מן הכוח אל הפועל [מלבי"ם]. אף על פי שאשור החריבו את ישראל והגלו אותם בגזירת ה', הם פעלו מתוך רשעות וזדון לב, והוסיפו להרע הרבה מעבר למה שנגזר עליהם לעשות [רד"ק, אברבנאל]. יתרה מזאת, תושבי נינוה שחזרו בתשובה בימי יונה הנביא, שבו לחטוא; מתברר שתשובתם רק דחתה את הקץ, וכעת ה' עתיד להיפרע מהם גם על עוונותיהם הראשונים וגם על כך שחזרו לסורם [חומת אנך].
המילה נֹקֵם חוזרת בפסוק שלוש פעמים. הגישה המרכזית בקרב חלק מהפרשנים היא שהכפילות נועדה לחזק ולהדגיש את ודאות העונש [רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, גישה אחרת קושרת את שלוש הנקימות לשלוש הגלויות שהגלה מלך אשור את ישראל: גלות עבר הירדן, גלות הגליל, וגלות שומרון [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. ככל שהגלות הייתה קשה יותר ופגעה בנחלת ה', כך גברה החמה והנקמה האלוהית כנגדה [אברבנאל]. בנוסף, יש שרואים כאן רמז לעתיד, בו ה' ינקום גם בבבליים שהחריבו את ארצו [רש"י].
הפרשנים עומדים על הבדלים דקים בין סוגי האויבים וצורת הענישה. ה' הוא וּבַעַל חֵמָה, השומר את כעסו בלבו ואינו ממהר להעניש מיד, כדי שייוודע שמו בעולם [אבן עזרא, מלבי"ם]. ישנה הבחנה בין לְצָרָיו – אלו המְצֵרִים ועושים רע בפועל, לבין לְאֹיְבָיו – אלו השונאים בלבם וכופרים בה', גם אם אינם פועלים [מלבי"ם]. כנגד הצרים שעושים רע בפועל, ה' הוא נֹקֵם, ומעניש אותם באופן מיידי כדי שלא יחריבו את העולם. לעומת זאת, כלפי האויבים, ה' הוא וְנוֹטֵר – ממתין בנקמה [ביאור שטיינזלץ], שומר את האיבה בלבו [מצודת ציון, מלבי"ם], וממתין לזמן הראוי להיפרע מהם או מזרעם [רד"ק]. עיכוב העונש אינו נובע משכחה או ממחילה, אלא מאורך אפו של ה', השומר את העוון כמו שומר התראה, עד לזמן הפקודה שבו יגיע העונש [אברבנאל].
אף על פי שהתורה אוסרת על האדם לנקום ולנטור, הנביא מבהיר כי מדת הנקמה אינה תכונה שלילית כאשר היא מופנית כלפי אומות העולם שהרעו לישראל. האיסור לנקום ולנטור חל רק בין אדם לחברו בתוך עם ישראל, אך כלפי הצרים והאויבים של ה' ועמו, הנקמה והנטירה הן ראויות, מוצדקות ומופנות רק כלפיהם [מצודת דוד, חומת אנך, אברבנאל].