נבואה זו מופנית אל האימפריה האשורית ובירתה נינוה, ומציבה קריאת תגר נחרצת על יהירותם אל מול גזר הדין האלוהי המוחלט שנקבע להם.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים מַה תְּחַשְּׁבוּן אֶל ה' מהוות פנייה ישירה לאנשי נינוה: לשם מה אתם עורכים חשבונות, מתכננים מזימות ומתכוננים לעמוד מול ה'? האם אתם סבורים שתוכלו להינצל מידו או שהוא לא יוכל לבצע את גזירתו? [רד"ק] מזכיר בהקשר זה את זלזולו ההיסטורי של מלך אשור, שחשב שה' לא יוכל להציל את ירושלים מידיו. מנגד, [מלבי"ם] מציג זווית שונה, ולפיה הפנייה שוללת תפיסה תיאולוגית מוטעית. לפי פירושו, הפסוק שואל מדוע בני אדם חושבים על ה' מחשבות פגומות, כאילו מטרתו רק להרע ולהשחית, שהרי אין זה ממידותיו. בהקשר זה הוא אף מעיר כי השימוש בשורש ח.ש.ב מצביע על מחשבות שליליות ובלתי ראויות.
הפסוק ממשיך וקובע כי כָּלָה הוּא עֹשֶׂה, כלומר ה' יביא על האשורים כליה והשמדה מוחלטת. כתוצאה מכך, לֹא תָקוּם פַּעֲמַיִם צָרָה. הפרשנים מסכימים כי משמעות ההכרזה היא שהמכה שתנחת על אשור תהיה כה ניצחת וסופית, עד שלא יהיה צורך להכותם פעם נוספת. הם יושמדו במכה אחת ולא תהיה להם כל תקומה.
על פי גישתו הייחודית של [מלבי"ם], המילה "צרה" אינה מתייחסת לעונש שיבוא על אשור, אלא לאשור עצמה, שהייתה צרת כל העולם. ה' אינו מבקש להרע, אלא מחסל את מקור הצרה העולמית כדי להבטיח שהיא לא תקום מחדש. גם אם תהיה לאשורים התאוששות זמנית, הרי שמפלתם הסופית תבטיח שהצרה הזו לא תאיים על העולם פעם שנייה.