נבואת זעם היסטורית המופנית כלפי בירתה הגדולה של האימפריה האשורית, מפי נביא שזמנו המדויק לוט בערפל. המילים הפותחות את הספר מהוות חוליה מקשרת בין אזהרות העבר לבין חורבן העתיד, ומשרטטות את מסלול נפילתה של המעצמה שהצרה לישראל.
הביטוי מַשָּׂא מתאר נבואה או דיבור נבואי [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והתרגום ממשיל זאת ל"כוס קללה" שנועדה להשקות את העיר [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. נִינְוֵה הייתה עיר הבירה של אשור, הממלכה שהרעה לישראל והגלתה אותם מארצם. כעת, ה' נוקם את נקמת ישראל דרך נבוכדנצר מלך בבל, שעתיד להחריב את העיר לחלוטין [רד"ק, מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל]. אף על פי שזמנו של הנביא אינו מפורש בכתוב [רד"ק, אבן עזרא], המסורת קובעת כי נחום ניבא בימי מנשה מלך יהודה. שמו של מנשה הושמט מפתיחת הספר משום שהיה מלך רשע [רד"ק, אברבנאל].
הנבואה מכונה סֵפֶר, משום שבשונה מנביאים אחרים (כדוגמת יונה) שהלכו פיזית להשמיע את נבואתם ברחובות העיר, נחום העלה את נבואתו על הכתב ושלח אותה לנינוה כאיגרת [אברבנאל].
סביב המילה חֲזוֹן קיימת מחלוקת דקדוקית בעלת משמעות פרשנית עמוקה. גישה אחת גורסת כי המילה מנוקדת בצורת סמיכות, ולפיכך הפירוש הפשוט הוא "ספר החזון של נחום" [רד"ק, אבן עזרא, מנחת שי]. לעומת זאת, גישה אחרת מצביעה על כך שהמילה מנוקדת בקמץ, ולכן היא עומדת בפני עצמה ואינה נסמכת למילה "נחום". לפי פירוש זה, "ספר חזון" מתייחס לנבואתו הישנה והכתובה של יונה בן אמיתי, ואילו ה"משא" הוא הנבואה החדשה של נחום. לאחר שאנשי נינוה חזרו בתשובה בימי יונה, הם שבו לחטוא, וכעת נחום חוזר ומתנבא על חורבנם הסופי [רש"י, אברבנאל, מנחת שי]. חלוקה רעיונית נוספת מציעה כי הביטוי מַשָּׂא מתייחס לאירועי העבר וההווה, ומתאר במשל ומליצה חורבן חלקי שכבר פקד את נינוה, בעוד המילה חֲזוֹן מתייחסת לראיית העתיד, ומנבאת את החורבן הסופי והמוחלט שעתיד לבוא על ידי נבוכדנצר [מלבי"ם].
לגבי התואר הָאֶלְקֹשִׁי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בשם עירו של נחום, אלקוש, או בשם אחד מאבותיו. עם זאת, דעה ייחודית מפרשת את המילה מלשון "לקש", שמשמעותו איחור ועיכוב. לפי זה, התואר אינו מציין מקום גיאוגרפי, אלא מעיד על תפקידו של נחום כנביא "מאוחר" שנמשך אחרי יונה, ובא להשלים ולחתום את גזר הדין על נינוה [אברבנאל].