נחום, פרק א׳, פסוק א׳

נבואת זעם זו, המכונה מַשָּׂא, היא ככוס קללה המופנית כלפי נִינְוֵה, בירת אשור שהרעה לישראל והגלתה אותם מארצם. ה' נוקם כעת את נקמת עמו ומנבא את חורבנה המוחלט של העיר, ולשם כך נכתב סֵפֶר שנשלח אליהם כאיגרת, בשונה מנביאים קודמים שהגיעו למקום בעצמם. מראה הנבואה, החֲזוֹן, מתייחס לנבואתו של נַחוּם שניבא בימי מנשה המלך ששמו הושמט מהכתוב בשל רשעותו, ויש שרואים בנבואה זו השלמה לנבואת יונה לאחר שאנשי העיר שבו לחטוא. התואר הָאֶלְקֹשִׁי מציין את שם עירו או משפחתו של הנביא, אך ניתן להבינו גם מלשון איחור, המעיד על היותו נביא מאוחר שבא לחתום את גזר הדין הסופי.