נחום, פרק ב׳, פסוק ח׳

מלכת נינוה, שנקראה וְהֻצַּב משום שניצבה תדיר בכבוד לימין המלך, חווה מהפך קשה כאשר היא גֻּלְּתָה הֹעֲלָתָה, כלומר נחשפת מחדריה המוגנים ונלקחת בביזיון לשבי. מנגד, יש המפרשים מילים אלו כשמה הפרטי של המלכה שמועלית למוקד אש, כארמונה המתמוטט, או כתיאור סמלי למצבה של ירושלים. אל המלכה מתלוות וְאַמְהֹתֶיהָ, שפחותיה או שרות העיר שהפכו לעבדים, והן מְנַהֲגוֹת ומשמיעות קולות אנחה וקינה הנשמעים כְּקוֹל יוֹנִים עצובות, כאשר בפירוש הסמלי נשים אלו מייצגות את הכהנים והלויים המקוננים. מתוך צערן על הכבוד שאבד, הנשים מְתֹפְפֹת עַל־לִבְבֵהֶן ומכות בידיהן על החזה כאות לאבל, כשם שמכים על תוף.