נחמיה, פרק ה׳, פסוק י״ח

נחמיה נשא באופן אישי בהוצאות עצומות לכלכלת העם, כאשר המזון שהָיָה נַעֲשֶׂה והוכן לְיוֹם אֶחָד כלל שׁוֹר אֶחָד וכן צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת, כלומר בהמות מובחרות או מוכנות לאכילה שנועדו לבנאים, ואילו צִפֳּרִים הוכנו במיוחד עבורו. סעודות שפע אלו נערכו בכל יום עם כמות יין שהייתה יכולה להספיק לעֲשֶׂרֶת יָמִים, או לחלופין נערכו פעם בעשרה ימים כסעודה חגיגית עם שפע רב של יַיִן לְהַרְבֵּה. וְעִם זֶה, למרות הוצאותיו המרובות, נחמיה לא דרש את לֶחֶם הַפֶּחָה, שהוא מס המזונות הקבוע שהגיע לו מתוקף תפקידו, ואף לא דרש מהעם להשלים את חסרון הלחם שנוצר באותה עת עקב הרעב. הוא ויתר על זכויותיו השלטוניות כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה, שכן נטל בניין החומה ומיסי המלך הקשו עליהם להתפרנס ולעמוד בתשלומים נוספים.