נחמיה, פרק ה׳, פסוק ג׳

קבוצה של בעלי נכסים נמצאת במצוקה קיומית בעת רעב, שכן האדמה אינה נותנת מספיק יבול למחייתם. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֹמְרִים מתוכם תלונה מרה על אחיהם העשירים שאינם מסייעים להם בחינם, אלא מאלצים אותם לקחת הלוואות. הם קובלים כי את שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים, כלומר נאלצים למסור כמשכון לידי המלווים, וזאת כדי שבאמצעות ההלוואה וְנִקְחָה דָגָן, כלומר יקנו תבואה ולא ימותו בָּרָעָב. בזמן שהנכסים ממושכנים, המלווים נהנים מהתבואה המעטה שנותרה בהם ומשתמשים בה כמעין דמי שכירות על תקופת ההמתנה להחזרת החוב.