קבוצה מתוך העם, שלמרות היותה בעלת נכסים וקרקעות, מוצאת את עצמה במצוקה קיומית ונאלצת למשכן את כל רכושה רק כדי לשרוד.
הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה עֹרְבִים היא נתינת דבר כעירבון וכמשכון [מצודת ציון מציין כי זהו שימוש הדומה למילה "ערבון" המופיעה בספר בראשית]. אותם אנשים מתאוננים ואומרים: שְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ וּבָתֵּינוּ אֲנַחְנוּ עֹרְבִים, כלומר אנו מוכנים ונאלצים להעביר את הקרקעות והבתים שלנו לידי אחרים כמשכון בתמורה להלוואות. באמצעות ההלוואות הללו הם אומרים וְנִקְחָה דָגָן, כלומר נקנה תבואה [שטיינזלץ], וזאת כדי שלא ימותו בָּרָעָב [רלב"ג].
הרקע למצוקה זו הוא שבעת רעב, תבואת השדה הרגילה אינה מספיקה כדי לכלכל את הבעלים, והאדמה אינה נותנת את יבולה כראוי [מצודת דוד, מלבי"ם]. משום כך, אין להם ברירה אלא למשכן את נכסיהם לאחיהם העשירים [אבן עזרא]. מתוך דבריהם עולה תלונה מרה על המצב החברתי, שכן הם מלינים על כך שהעשירים אינם מוותרים משלהם ואינם מעניקים להם סיוע בחינם כדי שיוכלו להתפרנס ולהתקיים [רש"י, מצודת דוד].
לצד זאת, ישנה זווית כלכלית ייחודית במצבם של בעלי הנכסים הללו: בניגוד לעניים אחרים שאולי נאלצו לשלם ריבית על הלוואותיהם, במקרה זה המלווה מקבל את השדות כמשכון ואוכל את התבואה המעטה שעוד נותרה בהם. תבואה זו משמשת עבור המלווה כמעין דמי שכירות בעבור הזמן שהוא ממתין להחזרת כספו [מלבי"ם].