נחמיה נושא נאום תוכחה חמור בפני עשירי העם ומנהיגיו, ומעמיד את מעשיהם באור מגוחך וכואב. הוא מציג ניגוד חריף בין המאמץ הקהילתי לפדות יהודים משבי הגויים, לבין אטימות הלב של העשירים המשעבדים את אחיהם בעבור חובות.
הפרשנים מסכימים כי באומרו אֲנַחְנוּ קָנִינוּ, נחמיה מתכוון למצוות פדיון שבויים, כאשר הוא ואחרים שילמו מכספם כדי לשחרר יהודים שנמכרו לעבדות בידי נוכרים בתקופת הגלות. את הביטוי כְּדֵי בָנוּ מסבירה הגישה המרכזית כפעולה שנעשתה בכל הכוח וכפי היכולת הכלכלית שעמדה לרשותם [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], כאשר כל אדם תרם כפי עושרו [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילה זו מלשון "די", כלומר, כבר יש בינינו מספיק אנשים שנאלצנו לפדות מעבדות [מלבי"ם].
עיקר התוכחה טמון במילים וְגַם אַתֶּם תִּמְכְּרוּ אֶת אֲחֵיכֶם וְנִמְכְּרוּ לָנוּ. רוב המפרשים מבינים זאת כזעקה על האבסורד שנוצר: בעוד שאנו מתאמצים ומוציאים את כל ממוננו כדי לפדות יהודים מידי הגויים, אתם משעבדים את אחיכם, והתוצאה תהיה שניאלץ לשוב ולפדות אותם מידיכם או מידי הגויים שאליהם יתגלגלו [רש"י, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. תוכחה זו נאמרת בלעג מהול בכאב, שכן בעוד שאפשר להבין פדיית יהודי מיד נוכרי, אין זה מתקבל על הדעת שנצטרך לפדות יהודי מיד אחיו [מצודת דוד]. מתוך גישה שונה מעט, יש המפרשים כי הטענה היא שמאחר ואותם יהודים כבר נגאלו וחזרו אלינו, כיצד יעלה על הדעת שתחזרו ותמכרו אותם לגויים [אבן עזרא].
לנוכח הדברים הקשים, תגובת השומעים היא וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא מָצְאוּ דָּבָר. הפרשנים מסכימים כי העשירים פשוט שתקו מתוך בושה עמוקה, שכן לא ידעו מה להשיב ולא מצאו שום הצדקה למעשיהם [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].