נחמיה פונה אל עשירי העם בקריאה נרגשת ללכת בעקבותיו ולמחול על חובותיהם של אחיהם העניים. הדרישה הָשִׁיבוּ נָא אינה רק בקשה להשבת רכוש, אלא קריאה לעשירים לעשות כמעשהו של נחמיה ולשמוט את חובות העם לחלוטין [רש"י, מלבי"ם].
השימוש במילה כְּהַיּוֹם נועד לזרז את העשירים לפעול בעת הזאת באופן מיידי [מצודת דוד]. הרקע לדחיפות זו נובע מכך שבאותה תקופה שרר רעב, והעם היה טרוד בבניית חומת ירושלים, מצב שהוביל להתרוששותם ולמצוקתם הכלכלית [מלבי"ם].
נחמיה דורש להשיב לעניים את נכסיהם הממושכנים: השדות, הכרמים, מטעי הזיתים והבתים (כאשר המילה זֵיתֵיהֶם נכתבת ללא אות ו' בתחילתה, בניגוד לשיבושי דפוס עתיקים [מנחת שי]).
בנוסף להשבת הקרקעות, נחמיה מבקש למחול על ההלוואות, כפי שמשתמע מהביטוי וּמְאַת הַכֶּסֶף. רוב הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לסכום מדויק, אלא לביטוי המייצג סכום גדול של שקלי כסף [מצודת ציון]. הגישה המרכזית היא שהמספר "מאה" ננקט כדוגמה בלבד, וכוונת הפסוק היא שיש לעזוב ולמחול על החובות גם אם הם מגיעים למאה שקלי כסף, וכן אם הם עולים על סכום זה או פחותים ממנו [רלב"ג, מצודת דוד, אבן עזרא, מלבי"ם]. גישה דומה מפרשת את הביטוי כמתייחס פשוט לרוב הכסף או לכסף הרב שהעניים חייבים למלווים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
לצד הכסף, נדרשת מחילה גם על הלוואות שניתנו בתוצרת חקלאית: וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, כאשר הַתִּירוֹשׁ הוא היין והַיִּצְהָר הוא השמן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. נחמיה דורש מהמלווים לחדול מלתבוע את השבת ההלוואות הללו מן העניים [אבן עזרא].