נחמיה, פרק ה׳, פסוק י״א

תארו לעצמכם שהייתם חייבים למישהו משהו יקר, ולא היה לכם איך להחזיר. איזה כיף זה אם פתאום הוא היה בא ואומר לכם: "הכול בסדר, אני מוותר לכם!" זה בדיוק מה שנחמיה מבקש מעשירי העם לעשות. באותה תקופה היה רעב, והאנשים הפשוטים היו עסוקים מאוד בבניית חומת ירושלים, ולכן הם הפכו לעניים והיו במצוקה כלכלית גדולה. נחמיה פונה לעשירים מכל הלב ומבקש: הָשִׁיבוּ נָא. הוא קורא להם להחזיר לעניים את השדות, הכרמים, הבתים וגם את זֵיתֵיהֶם, כלומר את מטעי הזיתים שלקחו מהם. יותר מזה, הוא מבקש מהם לוותר לגמרי על כל החובות, בדיוק כמו שנחמיה עצמו עשה. הוא מבקש שיעשו את זה כְּהַיּוֹם, כלומר מיד וברגע זה, בלי לחכות. בנוסף לקרקעות, נחמיה מבקש למחול על הכסף שהעניים חייבים. כשהוא אומר וּמְאַת הַכֶּסֶף, הוא לא מתכוון בדיוק למאה שקלים, אלא נותן דוגמה לסכום כסף גדול שעליו צריך לוותר. הוא גם דורש מהעשירים להפסיק לבקש מהעניים להחזיר הלוואות של אוכל שנתנו להם, כמו וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, כאשר הַתִּירוֹשׁ הוא בעצם יין והַיִּצְהָר הוא שמן.