נחמיה מוכיח את עשירי העם ושריו על התנהגותם הבלתי מוסרית כלפי אחיהם העניים, במיוחד על רקע שנת השמיטה [אבן עזרא], ומזהיר אותם מפני ההשלכות הרוחניות והמדיניות של מעשיהם. המילה הפותחת את הפסוק נכתבת "ויאמר" אך על פי המסורת נקראת וָאוֹמַר [מנחת שי].
נחמיה קובע כי לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים. מעשה זה אינו רק מנוגד לתורה ורע בעיני ה׳ [רש"י], אלא הוא גם מזיק לעם עצמו [מלבי"ם].
בהמשך דבריו, נחמיה שואל: הֲלוֹא בְּיִרְאַת אֱלֹהֵינוּ תֵּלֵכוּ מֵחֶרְפַּת הַגּוֹיִם אוֹיְבֵינוּ. המילה תֵּלֵכוּ משמעותה תנהגו ותתנהלו [ביאור שטיינזלץ], והפרשנים מציעים שתי גישות מרכזיות להבנת הקשר שבין יראת ה׳ לבין חרפת הגויים:
הגישה הראשונה רואה ביראת ה׳ תנאי להינצלות מהחרפה. אם העם יחזיק ביראת ה׳ ויתנהג כראוי, הוא יתרחק ולא ישמע עוד את חרפת הגויים עובדי האלילים [אבן עזרא, מצודת דוד]. יתרה מכך, אם ישחררו את אחיהם העבדים, מידה כנגד מידה ה׳ ישחרר אותם מעבדותם לאומות השולטות בהם ויסיר את חרפתם [רלב"ג].
הגישה השנייה הופכת את היוצרות, ורואה בחרפת הגויים מניע להתנהגות ביראת ה׳. נחמיה תמה כיצד אינם חוששים מחרפת הגויים שיראו אותם משעבדים את אחיהם [ביאור שטיינזלץ]. לפי קו חשיבה זה, נחמיה פונה אליהם בדרך של תוכחה: גם אם אינכם יראים באמת מה׳ ואינכם חרדים למצוות, עליכם לפחות להראות כלפי חוץ כמי שנוהגים ביראת ה׳ כדי להימנע מביזיון. אם לא תעשו זאת לשם שמיים, עשו זאת לפחות מפני הבריות, כדי שהגויים לא יחרפו אתכם ויאמרו שאתם חסרי אמונה ומבזים את דתכם [מלבי"ם, מצודת דוד].