זעקה חברתית נוקבת עולה מן העם העני כלפי אחיהם העשירים, על רקע מצוקה כלכלית קשה ושנות רעב. העניים מוחים על הניצול שהם חווים מצד המלווים, אשר מנצלים את חובותיהם כדי להשתלט על רכושם ואף לשעבד את ילדיהם.
בראשית דבריהם, העניים מציגים טענה של שוויון אנושי ומעמדי. האמירה כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ מבטאת את התחושה שהם מיוחסים, חשובים וראויים לחיים בדיוק כמו העשירים [רש"י, מצודת דוד]. בעוד שיש המדגישים את השוויון המהותי והבסיסי בין המעמדות [ביאור שטיינזלץ], אחרים מחדדים את העוול שבדבר: מאחר שכולם שווים וצורכיהם הפיזיים זהים, היה על העשירים לכלכל את העניים בצדקה ולא לשעבד אותם, בפרט לאור ציווי התורה שלא לנהוג בלווה כנושה אכזרי [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם].
המצוקה מובילה למציאות טראגית שבה ההורים נאלצים לפגוע בילדיהם. משמעות המילה כֹבְשִׁים היא תפיסה בכוח ובחוזקה [מצודת ציון]. הפרשנים מסכימים כי מתוך חוסר ברירה, רעב ללחם והכרח לפרוע חובות, העניים נאלצים לקחת את ילדיהם בכוח ולמכור אותם לעבדים [רלב"ג, מצודת דוד, מלבי"ם], או למסור אותם כמשכון בידי הנושים [ר' סעדיה גאון].
המצב אף החמיר מעבר לאיום עתידי, שכן וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת. חלק מהבנות כבר נלקחו בפועל לעבדות בידי המלווים [רש"י, מצודת דוד]. מעבר לעצם השעבוד, יש מי שמציין כי מילה זו רומזת גם לכך שנוהגים בבנות מנהג הפקר והן חשופות לפגיעה [מלבי"ם].
העניים חותמים את זעקתם בייאוש מוחלט, שכן אֵין לְאֵל יָדֵנוּ, כלומר אין בהם כוח ויכולת לפדות את ילדיהם ולהוציאם מידי המלווים [רש"י, מצודת ציון]. חוסר האונים נובע מכך שוּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים. הקרקעות, שהיו אמצעי המחיה והפרנסה היחיד שלהם, כבר נמסרו לאחרים בשנים קודמות בעבור חובות ומזון. ללא שדות וכרמים, נותרו העניים ללא כל מקור הכנסה שבאמצעותו יוכלו להציל את משפחותיהם מחרפת רעב ומעבדות [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].