נחמיה מסכם את תקופת כהונתו כשליט יהודה ומדגיש את מנהיגותו המוסרית והמתחשבת. במשך שתים עשרה שנות שלטונו, הוא נמנע מלנצל את הזכויות וההטבות הכלכליות שהגיעו לו מתוקף תפקידו, מתוך רצון להקל על המשא הכלכלי של העם.
המילה גַּם בתחילת הפסוק באה להוסיף על מעשיו הקודמים; נחמיה מציין כי לא רק שהטיב עם העניים, אלא גם נמנע מלהכביד על העשירים, ולכן העם נשמע לקולו [מלבי"ם], וזוהי טובה נוספת שעשה עם ישראל [מצודת דוד]. המילים אֲשֶׁר־צִוָּה אוֹתִי מתייחסות למינוי שקיבל מאת המלך [רש"י].
לגבי המילה פֶּחָם, הפרשנים דנים במשמעותה ובתוספת האות מ"ם בסופה. גישה אחת גורסת כי האות מ"ם נוספת ואינה משנה את משמעות המילה, שהיא למעשה "פחה", כלומר מושל ושלטון [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא]. לעומת זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאות מ"ם מציינת שייכות לרבים, והכוונה היא לומר "הפחה שלהם" [רס"ג, אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. התקופה המוזכרת, מִשְּׁנַת עֶשְׂרִים, מתייחסת לשנת העשרים למלכות דריווש, אז עלה נחמיה מבבל [רש"י].
כאשר נחמיה אומר אֲנִי וְאַחַי, אין הכוונה לאחיו הביולוגיים, אלא לחבריו, מלוויו והאנשים הסרים למשמעתו שבאו עמו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי לֶחֶם הַפֶּחָה מתאר את המזון, המסים או המנחות שהעם היה מחויב להעביר למושל לצרכי קיומו [רש"י, רלב"ג, רס"ג, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהצהרתו לֹא אָכַלְתִּי, נחמיה מבהיר כי אף על פי שהיה זכאי לקבל את התשלומים והמזונות הללו מתוקף תפקידו הרשמי, הוא ואנשיו בחרו שלא לקחת מן העם דבר, וזאת במטרה להקל מעליהם את העול [רס"ג, ביאור שטיינזלץ].