נחמיה ניצב מול משבר חברתי וכלכלי חריף, שבו עשירי העם מנצלים את עוניים של אחיהם. תגובתו הנחרצת משלבת שליטה עצמית, תוכחה מוסרית נוקבת ופעולה ציבורית.
בתחילת דבריו מעיד נחמיה וַיִּמָּלֵךְ לִבִּי עָלַי. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שנחמיה התייעץ עם עצמו והרהר בדבר, כדי להתחזק ולאזור אומץ לקראת העימות מול בעלי הכוח. אולם, יש המוצאים בביטוי זה רובד פסיכולוגי עמוק יותר: נחמיה לא פעל מתוך התפרצות של כעס ספונטני, אלא השליט את שכלו על רגשותיו. הוא פעל מתוך מניעים של צדק ויושר טהור, תוך שהוא עוטה על עצמו סמכות של מנהיגות שאינה נושאת פנים לאנשים גדולים [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה כי ההתייעצות הפנימית הייתה הלכתית-מוסרית: נחמיה שקל האם יש לו זכות לדרוש מהעשירים לתת יותר ממעשר הכספים הרגיל שהם מחויבים בו. מסקנתו הייתה שהמצב החמור של העניים משול למצב של פדיון שבויים, שבו ראוי לתת צדקה מעל לשיעור הרגיל, ולכן החליט לצאת למאבק [חומת אנך].
לאחר שגיבש את החלטתו, נחמיה מתעמת: וָאָרִיבָה אֶת־הַחֹרִים וְאֶת־הַסְּגָנִים, כלומר הוא מתווכח עם שרי העם, בעלי השררה והמעמד העשירים. טענתו המרכזית כלפיהם היא: מַשָּׁא אִישׁ־בְּאָחִיו אַתֶּם נֹשִׁים. המילה מַשָּׁא (הנכתבת באות שי"ן ימנית) פירושה חוב והלוואה, והמילה נֹשִׁים (שנכתבת בפסוק עם אות אל"ף מיותרת אך נקראת בלעדיה) מתארת תובעי חובות. נחמיה מוכיח אותם על כך שבמקום לתת לאחיהם העניים כסף בתורת צדקה ולפרנס אותם, הם מלווים להם כסף והופכים לנושים אכזריים. הלוואות אלו מובילות לכך שהעניים נאלצים למכור את שדותיהם ובתיהם, ואף למסור את בניהם ובנותיהם לעבדות כדי לכסות את החוב, בניגוד גמור לצו התורה האוסר על נגישה וריבית.
כדי להעצים את הלחץ על העשירים, נחמיה נוקט בצעד פומבי: וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה. הוא מקים קול צעקה ומקהיל סביבם המון רב של אנשים. הפרשנים מסכימים כי מטרת האסיפה ההמונית הזו הייתה חברתית ופסיכולוגית: להשמיע את התוכחה ברבים כדי לבייש את העשירים לעיני הכלל, ובכך לגרום להם לחזור בהם ממעשיהם הרעים.