נחמיה מציג ניגוד חריף בין מנהיגותו המוסרית לבין השחיתות והניצול שאפיינו את המושלים שקדמו לו. הוא מתאר כיצד השלטון הקודם עשק את הציבור, ומצהיר על ניקיון כפיו הנובע מיראת ה'. אף שהצהרה זו עלולה להיתפס כהיעדר ענווה, היא משקפת את אופיו הישיר והכנה של נחמיה [ביאור שטיינזלץ].
על המילים הִכְבִּידוּ עַל הָעָם מסבירים הפרשנים כי המושלים הקודמים הכבידו את עולם על הציבור [אבן עזרא, מצודת דוד] באמצעות הטלת מסים כבדים [רש"י]. גישה ייחודית מציגה חלוקה היסטורית בין שתי תקופות שלטון: המושלים הראשונים הכבידו על העם בדרישת הוצאות מחיה בלבד, ואילו המושלים המאוחרים יותר, שקדמו מיד לנחמיה, החמירו את המצב והוסיפו גם גביית מס כספי [מלבי"ם].
עיקר הניצול מתואר במילים וַיִּקְחוּ מֵהֶם בְּלֶחֶם וָיַיִן אַחַר כֶּסֶף שְׁקָלִים אַרְבָּעִים. המילה אַחַר מתפרשת כאן במשמעות של "מלבד" או "בנוסף" [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמושלים היו גובים מס קבוע של ארבעים שקלי כסף, ולאחר מכן דרשו בנפרד גם לחם ויין לצרכיהם האישיים. באשר לתדירות גביית המס, ישנה מחלוקת: בעוד שחלק מהפרשנים סבורים כי מדובר היה במס שנתי קבוע [רש"י, מצודת דוד], יש מי שמציע כי המס נגבה מדי חודש או אפילו מדי שבוע, מה שמעיד על עושק חמור בהרבה [רלב"ג]. מנגד, פירוש שונה לחלוטין מציע כי הניצול התבטא בכך שעבור ארוחה אחת בלבד של לחם ויין, היו המושלים לוקחים מהעם סכום עתק של ארבעים שקלים [אבן עזרא].
השחיתות השלטונית לא נעצרה בדרגים הגבוהים, שכן גַּם נַעֲרֵיהֶם שָׁלְטוּ עַל הָעָם. המילה שָׁלְטוּ משמעותה משלו [מצודת ציון]. משרתיהם ועוזריהם של המושלים הקודמים ניצלו אף הם את מעמדם, הפעילו כוח ושררה על התושבים, והוסיפו להכביד את העול על העם [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].