נחמיה נשא על עצמו עול כלכלי כבד ומימן מכיסו הפרטי סעודות המוניות מדי יום, מבלי להטיל את המעמסה על הציבור. קבוצה אחת של סועדים קבועים מנתה מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. קבוצה זו הורכבה מהַיְּהוּדִים, שהם בני יהודה ויתר העם שסבבו אותו, ומהַסְּגָנִים, שהיו פקידי המלך והשרים [רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מלבד קבוצה זו, סעדו אצלו גם הַבָּאִים אֵלֵינוּ מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־סְבִיבֹתֵינוּ. באשר לזהותם של סועדים אלו קיימות שתי גישות פרשניות: יש המפרשים כי מדובר בגרים שעזבו את העמים עובדי האלילים שסביבם ובאו כדי להתגייר ולהצטרף לעם ישראל [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, יש המסבירים כי אלו היו יהודים שהתגוררו בין הגויים מסביב, והגיעו במיוחד אל ירושלים כדי לעזור בעבודות [ביאור שטיינזלץ].
כל האנשים הללו סעדו תמיד עַל־שֻׁלְחָנִי, כלומר אכלו על חשבונו של נחמיה. הפרשנים מדגישים את ההוצאה העצומה שהייתה כרוכה בהאכלת המונים אלו. סעודות אלו דרשו בכל יום שור, שש כבשים מובחרות ועופות. בנוסף, סופקו לסועדים יינות רבים ומגוונים במחזורים של עשרה ימים, כאשר ביום העשירי נחמיה עצמו נהג להתענות ולא שתה יין [מלבי"ם]. למרות ההוצאות הפרטיות הכבדות והיעדר ההכנסות, נחמיה סירב לדרוש מהעם את קצבת המזון והמיסים שהיו מגיעים לו כדין מתוקף תפקידו כפחה [רלב"ג, מלבי"ם].