השומעים, אשר הזדעזעו מתוכחתו הנוקבת של נחמיה, מגיבים בהסכמה מלאה לדרישותיו ומקבלים על עצמם לתקן את המעוות. הם מתחייבים להשיב את הרכוש שלקחו ולמחול על החובות.
הפרשנים מסכימים כי בהכרזת העם נשיב, הכוונה היא להשבת השדות והרכוש שנלקחו, לצד מחילה מוחלטת על החובות. באמירה ומהם לא נבקש, הציבור מתחייב שלא לדרוש עוד את פירעון החובות, כאשר יש המדייקים שהכוונה היא שלא יבקשו את הריבית והמשא שהוטלו על הלווים [אבן עזרא]. הכפילות במשפט כן נעשה כאשר אתה אומר נועדה לחזק את ההבטחה ולהדגיש את רצינות כוונתם [מצודת דוד].
לאחר הסכמת העם, נחמיה קורא לכוהנים כדי להשביע את הציבור. הפרשנים מבארים כי הפעולה וָאַשְׁבִּיעֵם נעשתה באמצעות הכוהנים, שכן הם אלו הממונים על השבעות, כפי שמצינו בפרשת סוטה [אבן עזרא]. השבעה על ידי כוהן נחשבת לחמורה ובעלת תוקף רב יותר [מלבי"ם]. גישה נוספת מציינת כי נחמיה השביע גם את הכוהנים עצמם לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה, כדי לוודא שגם הם ימחלו על החובות שחייבים להם [רש"י].
מתעוררת השאלה מדוע היה צורך בהשבעה, הרי העם כבר הביע את הסכמתו המלאה. מצד הדין, הסכמה לתת מתנה לעניים נחשבת לנדר, ומחילה על חוב כלל אינה דורשת מעשה קניין פורמלי. אולם, ההשבעה נועדה למנוע טענות עתידיות מצד המלווים כאילו הסכמתם ניתנה רק מתוך בושה וכלימה מנחמיה ולא מרצון חופשי. השבועה מקבעת את ההתחייבות באופן מוחלט, שכן לאחר שבועה לא ניתן לחזור מהדברים [חומת אנך].