נסו לדמיין שאתם נמצאים בתקופה קשה מאוד של רעב, ולחלק מהאנשים אין בכלל כסף לקנות אוכל. מה הייתם מצפים שהאנשים העשירים יעשו? בטח הייתם חושבים שהם יעזרו ויתנו צדקה. אבל זה לא מה שקרה. העניים זועקים מתוך כאב ופונים אל העשירים בטענה צודקת: כִּבְשַׂר אַחֵינוּ בְּשָׂרֵנוּ כִּבְנֵיהֶם בָּנֵינוּ. הם בעצם אומרים: אנחנו בני אדם בדיוק כמוכם! הילדים שלנו חשובים וראויים לחיים טובים בדיוק כמו הילדים שלכם. כולנו שווים, ולכן הייתם צריכים לעזור לנו ולא לנצל את המצב הקשה שלנו.
בגלל הרעב והחובות הגדולים, קרה דבר עצוב מאוד. ההורים העניים נאלצו למסור את הילדים שלהם לעשירים כדי שיעבדו אצלם, רק כדי להחזיר את החוב. הם קוראים למעשה הזה כֹבְשִׁים, כי הילדים נלקחים מהם בכוח ובחוסר ברירה. המצב כל כך חמור, עד שהם מספרים שוְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת, כלומר, חלק מהבנות שלהם כבר נלקחו בפועל לעבוד אצל האנשים שהלוו להם כסף.
העניים מרגישים ייאוש גדול ואומרים אֵין לְאֵל יָדֵנוּ, שזה אומר שאין להם שום כוח או יכולת להציל את הילדים שלהם ולהחזיר אותם הביתה. למה הם כל כך חסרי אונים? כי וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים. השדות והכרמים, שהיו המקום שבו הם עבדו והרוויחו כסף, כבר נמסרו לאנשים אחרים כדי לשלם על אוכל וחובות קודמים. בלי השדות שלהם, אין להם שום דרך להרוויח כסף ולפדות את הילדים האהובים שלהם.