נחמיה, פרק ה׳, פסוק י״א

נחמיה דורש מעשירי העם ללכת בעקבותיו ולמחול לחלוטין על חובות העניים. הוא מבקש, הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם את הנכסים הממושכנים, הכוללים את שְׂדֹתֵיהֶם, כַּרְמֵיהֶם, מטעי זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם, ולעשות זאת באופן מיידי, כְּהַיּוֹם, בגלל המצוקה שנוצרה עקב הרעב ובניית חומת ירושלים. בנוסף להשבת הקרקעות נדרשת מחילה על ההלוואות עצמן, כאשר הביטוי וּמְאַת הַכֶּסֶף משמש כדוגמה לסכום גדול ולרוב הכסף שהעניים חייבים. כמו כן, יש לוותר על הלוואות שניתנו בתוצרת חקלאית, הכוללות את התבואה וְהַדָּגָן, היין שהוא הַתִּירוֹשׁ, והשמן שהוא וְהַיִּצְהָר. בכך הוא קורא להם לחדול מלתבוע את השבת כלל ההלוואות אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם.