לאחר שהתורה מקדישה את הפסוקים הקודמים לתיאור מפורט של הכנת אפר הפרה האדומה מבלי לציין את מטרתו, פסוק זה חושף לראשונה את ייעודו של האפר: טהרת אנשים שבאו במגע עם מת [ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
הפרשנים עומדים על הסיבה הרוחנית לטומאת המת ומסבירים כי מלאך המוות מטיל בו זוהמה וטומאה בעת יציאת הנשמה. עם זאת, צדיקים גמורים שמתים "בנשיקה" על פי ה', ללא שליטת מלאך המוות, אינם מטמאים, משום שנשמתם נשמרה בטהרתה והגוף נותר נקי מזוהמה זו [רקנאטי, שפתי כהן]. על אף שניתן היה להסיק בהיגיון שמי שנוגע במת נטמא, שהרי אפילו שהייה באותו חדר עם מת מטמאת, התורה כותבת זאת במפורש משום שאין עונשים או קובעים הלכות על סמך היקש הגיוני בלבד [חזקוני, מלבי"ם].
המילה במת מדגישה שמדובר באדם שכבר מת בפועל, ולא באדם גוסס או פצוע אנושות [רלב"ג]. כמו כן, ישנה הבחנה מהותית בין הגופה לבין האדם עצמו, שכן הגופה אמנם שייכת לאדם, אך היא אינה מהווה את נפשו [רש"ר הירש].
הביטוי לכל נפש אדם מרחיב את מעגל הטומאה וכולל בתוכו זכרים ונקבות, גדולים וקטנים [רלב"ג], וכן יהודים וגויים כאחד [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. בנוסף, ביטוי זה מלמד שטומאת מת חלה גם על נפל שלא סיים את חודשי הריונו [רלב"ג, צפנת פענח, רש"ר הירש, אדרת אליהו, מלבי"ם], וכן על כמות קטנה של בשר מן המת בגודל של כזית, או על כמות דם של רביעית [אדרת אליהו]. עם זאת, קיימת מחלוקת בין הפרשנים האם ביטוי זה בא לרבות את דמו של המת כגורם מטמא, או דווקא להוציא אותו מכלל זה [צפנת פענח, מלבי"ם]. המילה אדם ממעטת ומבהירה שטומאה זו, המצריכה תהליך טהרה ארוך, ייחודית לבני אדם ואינה חלה על פגרי בהמות [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
המילים וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים קובעות את משך זמן הטומאה. המת נחשב למקור הטומאה החמור ביותר, ומי שנוגע בו הופך בעצמו למקור טומאה למשך שבעה ימים, בעוד שמי שייגע באותו אדם שנטמא, יהיה טמא רק עד הערב [תורה תמימה]. קביעה זו מחדשת שטומאת המת חמורה לא פחות מטומאת המצורע, שהייתה עד כה הטומאה היחידה הידועה שנמשכת שבעה ימים [ביאור יש"ר]. באשר למילה וְטָמֵא, חלק מהפרשנים סבורים כי מדובר בפועל בלשון עבר [אבן עזרא], אך אחרים חולקים וטוענים כי מדובר בלשון עתיד, שכן אם כבר עברו שבעה ימים, לא ייתכן שהאדם יידרש להתחיל את תהליך הטהרה ביום השלישי [שד"ל, ביאור יש"ר].
מפסוק זה ומתהליך הטהרה הנגזר ממנו התפתח המנהג לרחוץ ידיים לאחר החזרה מן המת או מבית הקברות, כזכר להזאת מי אפר הפרה המטהרים. כמו כן, תלישת העשבים בבית הקברות רומזת לתחיית המתים העתידית, בדומה לעשב שנובל וצומח מחדש [רבנו בחיי].