טומאה כשלעצמה אינה נחשבת לחטא, אלא היא מצב טבעי העובר על האדם, אך האיסור החמור חל כאשר האדם הטמא מנסה להתקרב אל הקודש או לאכול מן הקורבנות [ביאור שטיינזלץ]. מוקדם יותר בפרשה, התורה כבר הזהירה בעונש כרת את מי שנוגע בגופת מת ונכנס למשכן, ולכן מתעוררת השאלה מדוע אזהרה זו חוזרת על עצמה שוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוק זה בא להרחיב את האיסור. בעוד שהפסוק הקודם עסק באדם שנגע במת עצמו, פסוק זה מלמד שעונש הכרת חל גם על מי שנטמא בעקיפין, כגון אדם שנגע בעצם של אדם, בקבר, או ששהה תחת אותה קורת גג (אוהל) עם מת, אפילו ללא כל מגע פיזי [רמב"ן, אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, העמק דבר, הטור הארוך]. חומרה זו חלה אפילו על מי שנוגע באבנים המכסות את הקבר [בכור שור].
המילה וְאִישׁ באה למעט קטן, שאינו חייב בעונש כרת אם נכנס למקדש בטומאה, וכן למעט כלים טמאים שהוכנסו למקדש, שאין עליהם חיוב כרת [תורה תמימה, אדרת אליהו]. המילים אֲשֶׁר יִטְמָא מלמדות שהאיסור חל על כל סוגי טומאת המת, אפילו אם האדם נטמא בשל קיום מצווה חשובה של קבורת "מת מצווה" שלא היה מי שיקבור אותו [תורה תמימה].
ההדגשה וְלֹא יִתְחַטָּא מבהירה שעונש הכרת אינו מוטל על עצם העובדה שהאדם נמנע מלהיטהר, אלא רק אם נכנס במצב זה אל המקדש [מלבי"ם]. כמו כן, חיוב זה על ביאת המקדש חל דווקא על מי שנטמא בטומאה חמורה הדורשת תהליך חיטוי והזאה של מי פרה אדומה, ולא על טומאות קלות יותר [תורה תמימה].
העונש חל על האדם מִתּוֹךְ הַקָּהָל. אזכור הקהל בא לרבות את הגרים, שגם עליהם חל עונש זה [אדרת אליהו]. בנוסף, מילה זו מצביעה על הבדל הלכתי: אדם רגיל שחטא בשוגג מביא קורבן חטאת רגיל ככל הקהל, אך כהן גדול שחטא מביא קורבן שונה [תורה תמימה]. עונש זה בא לידי ביטוי במיוחד כאשר האדם מנסה להיראות יחד עם הקהל בתוך עזרת המקדש [העמק דבר].
שאלה מרכזית שעולה מן הפסוק היא מדוע נכתבה כאן המילה מִקְדַּשׁ, בעוד שבפסוק הקודם העוסק באותו נושא נכתבה המילה "משכן". הפרשנים מסכימים כי שתי המילים משלימות זו את זו כדי למנוע טעות בהבנת ההלכה. אילו התורה הייתה כותבת רק "משכן", היינו חושבים שהעונש חל רק עליו משום שהוא נמשח בשמן המשחה המקודש. מאידך, אילו נכתב רק "מקדש", היינו מניחים שהעונש חל רק על בית המקדש הקבוע שקדושתו היא קדושת עולם. השימוש בשני המונחים נועד ללמד שהאיסור החמור חל בשווה גם על המשכן הזמני וגם על המקדש הקבוע [רש"י, חזקוני, ברטנורא, גור אריה, שפתי חכמים, העמק דבר, אדרת אליהו]. פירוש נוסף מציע שהביטוי "מקדש ה'" מתייחס גם לקורבנות עצמם (קודשי ה'), ומזהיר שמי שאוכל מבשר הקורבנות בעודו טמא, חייב גם כן כרת [רמב"ן, הטור הארוך].
הפסוק מדגיש כי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו. תהליך ההזאה חייב להיות מדויק, ואם המזה התכוון להזות על אדם אחד והמים ניתזו על אדם אחר, ההזאה פסולה [אדרת אליהו]. התורה מבהירה כאן שגם אם האדם הטמא טבל במקווה וכיבס את בגדיו כנדרש משאר הטמאים, כל עוד לא הזה עליו אדם טהור ממי הפרה האדומה ביום השלישי וביום השביעי, הוא נחשב כאילו לא טבל כלל והוא עדיין טמא לחלוטין לעניין הכניסה למקדש [רמב"ן].
סיום הפסוק במילים טָמֵא הוּא בלשון הווה, מתייחס למקרה מיוחד של אדם טהור שנטמא לפתע בעודו עומד בתוך עזרת המקדש. מכיוון שאין מקווה בתוך העזרה, הוא מוגדר כטמא בהווה ועליו למהר ולצאת מיד כדי לא להתחייב בכרת [הכתב והקבלה]. המילה "הוא" באה למעט: דווקא האדם עצמו, או הכלים שהיו איתו באוהל המת, זקוקים להזאה זו, אך כלים אחרים שרק נגעו באדם הטמא, אף על פי שהם נטמאים לשבעה ימים, אינם דורשים הזאה של מי חטאת [אדרת אליהו].