הכנת פרה אדומה מגיעה לשיאה הטקסי והקריטי בשלב הזאת הדם. פעולה זו מגשרת על הפער הפיזי שבין מיקומה של הפרה מחוץ למחנה לבין המרכז הרוחני של המקדש, ודורשת מהכהן דיוק מעשי קפדני יחד עם ריכוז מחשבתי עמוק.
הפסוק פותח במילים וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן. הבחירה דווקא באלעזר, סגן הכהן הגדול, נובעת מכך שהזאת הדם היא עיקר המצווה [חזקוני]. עם זאת, הריבוי הלשוני בפסוק מלמד שלדורות גם כהן רגיל (הדיוט) כשר לפעולה זו [תורה תמימה]. התואר "הכהן" בא להדגיש כי על הכהן לבצע את העבודה כשהוא לבוש בבגדי הכהונה הרשמיים [רלב"ג, אדרת אליהו, מלבי"ם, העמק דבר]. המפרשים מדייקים כי מדובר בבגדי לבן בלבד, גם אם הכהן הגדול הוא המבצע את התהליך. לבישת בגדי הלבן, בדומה לעבודת יום הכיפורים, נועדה למקד את מחשבתו של הכהן בטהרה, ולהסיר סממנים של פאר ויופי מטקס שכל מהותו היא שריפה וביטול של הפרה [רלב"ג].
לגבי אופן לקיחת הדם, נכתב מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ. בניגוד לדם קרבנות רגיל המיועד לכפרה ונאסף לכלי שרת, כאן המצווה היא לקבל את הדם ישירות אל תוך כף ידו השמאלית של הכהן, ולטבול בו את האצבע המורה של ידו הימנית [תורה תמימה, צפנת פענח, רש"ר הירש, אדרת אליהו, מלבי"ם]. מאחר שדם זה נועד לטהרה, גופו של הכהן עצמו משמש ככלי הקיבול [מלבי"ם]. על הכהן לקבל בידו בפעם אחת כמות דם שתספיק לכל שבע ההזאות [אדרת אליהו].
מוקד הפעולה הוא וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. ההזאה חייבת להיות מכוונת בדיוק מול פתח ההיכל, הממוקם בצד מזרח [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. בשעת המעשה, הכהן עמד מחוץ לירושלים, בראש הר הזיתים שבמזרח, כשפניו מופנות מערבה אל עבר פתח המקדש [רש"י, תורה תמימה]. למרות המרחק והעובדה שעמד מחוץ לשלוש המחנות, חובה עליו לכוון את מבטו ולראות בפועל את פתח ההיכל [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה, שפתי חכמים]. המפרשים מציינים כי בעוד שבמשכן שבמדבר לא היו חומות שהסתירו את הראייה, בירושלים הדבר התאפשר רק משום שהחומה המזרחית של הר הבית נבנתה במכוון נמוכה יותר משאר החומות, כדי לאפשר לכהן קו ראייה נקי אל ההיכל [משכיל לדוד, ברכת אשר]. אם הכהן לא כיוון במדויק אל מול הפתח, או שעשה זאת ללא הכוונה הראויה, כל התהליך נפסל [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. כדי להבטיח שהכהן יזכור את קדושת הפעולה השווה בדיניה לקרבן חטאת, הוא היה מופרש שבוע מראש ללשכה מיוחדת בצפון-מזרח המקדש, כמעשה של היכר וזיכרון [תורה תמימה].
הפסוק חותם במילים מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. החזרה על המילה "מדמה" באה ללמד שהכהן אינו יכול להזות שבע פעמים מטבילת אצבע אחת, אלא עליו לטבול את אצבעו בדם מחדש לקראת כל הזאה והזאה [רלב"ג, רש"ר הירש, העמק דבר, מלבי"ם]. בין הזאה להזאה, היה עליו לקנח את אצבעו בעורה של הפרה, כדי להבטיח שבכל פעם יוזה דם חדש בלבד. הדם שקונח נשרף לאחר מכן יחד עם הפרה [רלב"ג, רש"ר הירש]. הפעולה עצמה צריכה להיעשות כהזאה ממש, ולא כזריקה או טפטוף [אדרת אליהו].
ברובד האלגורי, הפסוק מתפרש כהדרכה לבעל תשובה. ה"דם" (הנקרא בלשון חז"ל גם "דמים", כלומר כסף) מסמל את מצוות הצדקה. על האדם לתת צדקה "באצבעו", כלומר כפי יכולתו ומידותיו. את הצדקה הזו יש לכוון "אל נכח פני אהל מועד", רמז לתלמידי החכמים החשובים היושבים בבתי המדרש. החלוקה צריכה להיעשות "שבע פעמים", כלומר לפרוס את הנתינה על פני כל שבעת ימי השבוע, כדי לזכות בזכויות תמידיות יום אחר יום [אדרת אליהו לר' יוסף חיים].