התורה מרחיבה את דיני טומאת המת ומפרטת את מקורות הטומאה השונים המצויים בסביבה פתוחה, אשר מגע עמם מחייב תהליך טהרה בן שבעת ימים.
על פי הפשט, הצירוף עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה מתאר מקום פתוח וחשוף שאינו מקורה. במקום כזה, המת מטמא את מי שבא עמו במגע פיזי, וזאת בניגוד לטומאת אוהל שבה עצם השהות תחת קורת גג אחת עם המת גורמת לטומאה [רשב"ם, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מציינים כי הניסוח מצביע על רובד נוסף, ומתוכו דרשו חכמים מספר הלכות מרכזיות. גישה אחת מסבירה כי המילים באו לרבות "גולל ודופק" – כלומר, כיסוי ארון המת והדפנות שלו. אף על פי שאינם גוף המת עצמו, הנוגע בהם נטמא כמי שנגע במת [רש"י, ברטנורא, גור אריה]. גישה נוספת לומדת מהדגשת המרחב הגלוי ("השדה") מיעוט לעובר מת במעי אמו; מכיוון שהוא בבחינת טומאה בלועה ומוסתרת, הוא אינו מטמא עד שייצא לאוויר העולם [הכתב והקבלה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בנוסף, יש הסבורים כי פסוק זה מציג סוג נוסף של טומאת אוהל, שבו האדם עצמו רוכן ומאהיל מעל המת בשדה הפתוח [רש"ר הירש, העמק דבר].
הכתוב מבחין בין בַּחֲלַל חֶרֶב, אדם שנהרג באלימות, לבין בְמֵת, אדם שנפטר מיתה טבעית [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה, חזקוני]. אזכור החרב נועד לתאר את המקרה הנפוץ, אך הדין זהה גם למי שנהרג מאבן או מאגרוף [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך]. מתוך אזכור החרב למדו חכמים כלל מהותי בהלכות טומאה: "חרב הרי הוא כחלל". כלומר, כלי מתכת שנגעו במת מקבלים חומרה של "אבי אבות הטומאה" בדומה למת עצמו, והם מטמאים אדם וכלים בטומאת שבעה. עם זאת, חומרה זו של כלי מתכת תקפה רק בטומאת מגע ולא בטומאת אוהל, שאם לא כן, כוהנים היו מנועים מלהיכנס לכל בית שיש בו כלי מתכת טמא [רמב"ן, רבנו בחיי, תורה תמימה]. פירוש חלופי מזהה את המילה בַּחֲלַל כמתייחסת לאבר מן החי (אבר שנקטע מאדם חי ויש עליו מספיק בשר כדי להתרפא), ואילו המילה בְמֵת מתייחסת לאבר שנקטע מן המת [תורה תמימה, אדרת אליהו, רלב"ג].
התוספת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם באה ללמד שגם עצמות ללא בשר מטמאות, בין לחות ובין יבשות, למעט שיניים, שיער וציפורניים שאינם מטמאים כשהם תלושים [תורה תמימה]. הכתוב מתייחס כאן לכמות משמעותית של עצמות, כגון "רובע עצמות" (רבע קב), גולגולת שלמה, שדרה, או רוב שלד האדם. עצמות אלו מטמאות במגע, במשא ובאוהל, בדומה למת שלם. לעומת זאת, עצם קטנה (כשעורה) מטמאת רק במגע ובמשא, אך לא באוהל [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו]. טעם רעיוני לחומרה היתרה של טומאת עצמות אדם הוא הרצון להרחיק את האדם ממתיו; התורה יצרה מחסום של טומאה כדי למנוע מאנשים לשמור את עצמות קרוביהם מתוך חיבה, או לחלופין, כדי למנוע ביזוי כבוד המת על ידי שימוש בעורו ובעצמותיו ליצירת כלים ושטיחים [חזקוני].
לבסוף, המילה בְקָבֶר מתייחסת לקבר של אדם [אבן עזרא], ומלמדת שגם קבר סתום וחתום, שאין בו חלל אוויר, מטמא. במקרה כזה הטומאה "בוקעת ועולה" כלפי מעלה, כך שאדם המהלך על גבי הקבר נטמא מיד, גם אם לא בא במגע ישיר עם המת [תורה תמימה, אדרת אליהו, רלב"ג].