במדבר, פרק י״ט, פסוק ט״ז

אדם הנמצא במקום פתוח וחשוף שאינו מקורה, המוגדר כעַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע שם במקור של טומאת מת, יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. הטומאה חלה על הנוגע באדם שנהרג באלימות, המכונה בַּחֲלַל חֶרֶב, או בְמֵת שנפטר מיתה טבעית, ויש המפרשים מצבים אלו כמתייחסים לאבר שנקטע מאדם חי או מת. אזכור החרב נועד ללמד שגם כלי מתכת שנגעו במת מטמאים בחומרה זהה, בעוד שהדגשת המרחב הגלוי מצרפת לדין זה גם מגע בארון המת או אדם המאהיל עליו, אך מוציאה מכלל זה עובר המוסתר במעי אמו. בנוסף, מגע בְעֶצֶם אָדָם מטמא גם ללא בשר כדי להרחיק את האדם ממתיו ולמנוע את ביזויים, וכן מגע בְקָבֶר אטום מטמא משום שהטומאה בוקעת ממנו כלפי מעלה ופוגעת באדם המהלך מעליו.