תהליך הטהרה מטומאת מת מגיע לשיאו בשלבים האחרונים והקריטיים המתוארים כאן. הפסוק משרטט רצף מדויק של הזאה, כיבוס וטבילה, ומגדיר את גבולות הזמן, הכוונה הנדרשת, ואת מעמדם של המטהר והמיטהר. בעוד שהפסוקים הקודמים עסקו באדם שנגע במת עצמו, הלכות אלו מתרחבות גם למי שנטמא במגע עם עצם או קבר [חזקוני].
התורה מדגישה שהמזה הוא הַטָּהֹר. הפרשנים מציינים כי אין חובה שהמזה יהיה טהור לחלוטין. גם "טבול יום" – אדם שטבל באותו יום אך טרם העריב שמשו ולכן טהרתו יחסית – כשר לבצע את ההזאה. קביעה זו הודגשה היסטורית כדי להוציא מלבם של הצדוקים, שדרשו טהרה מוחלטת של הכהן, ולכן חכמים דאגו שההזאה תתבצע דווקא על ידי טבול יום [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
ההדגשה שההזאה נעשית עַל־הַטָּמֵא טומנת בחובה מספר משמעויות הלכתיות עמוקות. רבי עקיבא לומד מכאן את הניגוד המפורסם של מי החטאת: המים מטהרים את הטמא, אך אם יזו אותם על אדם טהור – הוא ייטמא [רבנו בחיי, אדרת אליהו]. חכמים לומדים מביטוי זה כי נדרשת כוונה מיוחדת בשעת ההזאה; על המזה להתכוון להזות דווקא על דבר המסוגל לקבל טומאה, כגון אדם או כלי, ואם התכוון להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, כמו בהמה, ההזאה פסולה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. בנוסף, נלמד מכאן שגויים אינם מקבלים טומאה, שכן הכלל הוא שרק מי שיש לו שייכות לטהרה יש לו שייכות לטומאה [תורה תמימה]. מבחינה מעשית, אדם טהור אחד רשאי להזות על מספר אנשים טמאים בו זמנית [תורה תמימה].
חזרת הכתוב על הזמנים בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מלמדת שההזאה חייבת להיעשות ביום ולא בלילה, ולאחר הנץ החמה [רלב"ג, תורה תמימה]. כמו כן, הפירוט בא למנוע שינוי או הרחקה של ימי ההזאה מעבר לקבוע, ומדגיש שחובת ההזאה הכפולה נדרשת לא רק לצורך אכילת בשר קורבנות, אלא אפילו לצורך אכילת תרומה [גור אריה, אדרת אליהו].
התוספת וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נראית ככפילות, אך היא באה ללמד שביום השביעי נמצא גמר הטהרה. אי אפשר לדלג על ההזאה ביום השלישי ולהסתפק בזו של היום השביעי; תחילת התהליך חייבת להיות בשלישי כדי להסתיים בשביעי [רש"י, שפתי חכמים, לבוש האורה, מלבי"ם]. פעולת החיטוי עצמה, הנלמדת מהמילה וְחִטְּאוֹ, מוציאה מכלל זה כלי חרס, שאינם יכולים להיטהר בטבילה אלא בשבירה, ולכן אינם הופכים למקור טומאה חמור [תורה תמימה].
השלב הבא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, קובע סדר פעולות קפדני: ההזאה חייבת לקדום לטבילה ולכיבוס [רלב"ג, אדרת אליהו]. הכיבוס מתייחס לבגדים שהאדם לבש במהלך ימי טומאתו, שכן הם ספגו את הטומאה [העמק דבר]. אף על פי שההזאה חייבת להסתיים ביום השביעי, את הכיבוס והרחיצה ניתן מבחינה הלכתית לדחות גם לימים שלאחר מכן, כגון לשמיני או לתשיעי [תורה תמימה, מזרחי, מלבי"ם]. הציווי לרחוץ במים מלמד גם על אופן ההזאה: מי החטאת חייבים לפגוע במקום בגוף הראוי לרחיצה גלויה, ולכן אם טיפת מים ניתזה על לשונו של האדם, הנחשבת לאיבר מוסתר, ההזאה אינה תקפה [תורה תמימה].
לבסוף, המילים וְטָהֵר בָּעָרֶב מורות על כך שאם האדם התעכב וטבל בלילה, הוא נטהר באותו הערב עצמו [צפנת פענח, אדרת אליהו].