המעבר מטומאת המוות העמוקה אל מצב של טהרה דורש פעולה פיזית ותודעתית מדויקת. תהליך ההיטהרות נשען על חומרים פשוטים ועל כוונת האדם, תוך הבחנה ברורה בין סוגי הטומאה השונים ודרכי ההיטהרות מהם.
תחילה, המטהר לוקח אזוב, צמח פשוט ורגיל ללא שם לוואי מיוחד, שלרוב נאגד לשלושה קלחים, ואף אם נשחק או נשרו ממנו קלחים הוא עדיין כשר [רלב"ג, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. השימוש בצמח נמוך זה נועד ללמד שהמנמיך את עצמו ונוהג בענווה – נטהר [בכור שור]. המטהר טובל את האזוב במים, שכן מים חיים הם אלו שמעבירים את טומאת המת [בכור שור]. על הכלי להכיל מראש כמות מים מספקת לשיעור הזאה, ואין לספוג את המים אל תוך האזוב אלא לטבול אותו בהם [תורה תמימה, אדרת אליהו].
פעולת ההזאה צריכה להיעשות על ידי איש טהור. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה "איש" באה למעט נשים מפעולה זו, בעוד שהמילה "טהור" באה לרבות אפילו קטן [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו]. עם זאת, מכיוון שההזאה דורשת כוונה, על הקטן להיות בעל דעת [רלב"ג]. מנגד, ישנה דעה הסוברת כי ראוי שהאיש הטהור יהיה כהן [אבן עזרא]. המטהר עצמו אינו נטמא בעקבות פעולת ההזאה על הטמא, והפעולה כולה חייבת להיעשות ביום [רלב"ג, אדרת אליהו].
הפעולה המרכזית היא והזה. ההזאה דורשת כוונה מצד המזה, אך טבילה אחת של האזוב במים יכולה להספיק להזאות רבות, והזאה אחת יכולה לטהר אנשים וכלים רבים בו זמנית, כל עוד טיפת מים נוגעת בחלק הגלוי שלהם [רלב"ג, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. הכתוב מפרט את יעדי ההזאה: על האהל, במקרה שהטומאה התרחשה במקום סגור, האוהל עצמו – העשוי מחומרים כגון עור, פשתן, צמר או שיער עיזים – נטמא ומעביר את הטומאה לכל מה שתחתיו [רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, כלים המונחים מעל האוהל אינם נטמאים [הדר זקנים]. הכתוב מדגיש שיש להזות ועל כל הכלים בנפרד, ולא להניח שטהרת האוהל המרכזי פוטרת את תכולתו [תורה תמימה].
ההזאה נעשית גם ועל הנפשות, מונח הכולל גם קטנים ותינוקות בני יומם [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו]. הכתוב מוסיף את המילים אשר היו שם כדי להבהיר שהטומאה חלה רק על מי שנכח בפועל בתוך הבית, ולמעט למשל עובר במעי אמו [אדרת אליהו]. בדומה לכלים חסרי הדעת, גם הנפשות המקבלות את ההזאה אינן צריכות להיות מודעות לפעולה כדי להיטהר [רש"ר הירש, אדרת אליהו].
מכאן עובר הכתוב לטומאה שנוצרה פנים אל פנים בשדה הפתוח, ועל הנגע מגע של ממש [ביאור יש"ר, העמק דבר]. הכתוב עולה בהדרגה מהחלק הקטן אל הגוף השלם ולבסוף אל הקבר [רלב"ג]. פירוט המקרים השונים מדגיש את הצורך בתורה שבעל פה כדי להבחין ביניהם, שכן במבט ראשון הם נראים דומים [ברכת אשר על התורה].
הנוגע בעצם מתייחס לעצם של אדם בגודל של שעורה לפחות [העמק דבר, תורה תמימה]. מכיוון שאין עליה בשר וגידים, היא מטמאה רק במגע ובמשא, אך לא באוהל [תורה תמימה]. הניקוד באות בי"ת מלמד שמדובר באותה עצם שכבר הוזכרה קודם לכן בפרשה [חזקוני]. לעומת זאת, הפסוק מבחין בין אבר שלם שנחתך מאדם חי ואין בו מספיק בשר כדי להתרפא (בחלל), לבין אבר דומה שנחתך מן המת (במת) [תורה תמימה, אדרת אליהו, ברכת אשר על התורה]. לבסוף, הנגיעה בקבר מתייחסת לקבר שקדם למתן תורה (כגון קבר אדם הראשון) או לקברי נכרים, אשר מטמאים במגע ישיר אך אינם מטמאים באוהל [תורה תמימה, אדרת אליהו, ברכת אשר על התורה].