פתיחת החודש השביעי מסמנת נקודת מפנה בלוח השנה. זהו זמן המזמין את האדם להתבוננות פנימית, לבחינת פירות מעשיו בשנה החולפת, ולהתחדשות הקשר עם בוראו לקראת השנה הבאה.
וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
החודש השביעי, חודש תשרי, ויומו הראשון שהוא חג ראש השנה [שטיינזלץ], נושאים אופי ייחודי. בניגוד לשאר החודשים שניתנו בגלוי לישראל, החודש השביעי מיוחס באופן בלעדי ונסתר לה' [שפתי כהן]. עם זאת, הכתוב מדגיש כי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. קביעת קדושת היום מסורה בידי בית הדין הארצי של ישראל; ברגע שהם גוזרים מתי יחול החג, ה' מושיב את בית הדין של מעלה כדי לדון את העולם באותו יום ממש. לכן היום הוא בגדר "מקרא קדש" – זמן המזומן למשפט, והוא "לכם" – בשבילכם ועל ידי קביעתכם [שפתי כהן]. בנוסף, דיני החג כבר הוזכרו קודם לכן בתורה, והחידוש בפסוק זה הוא הציווי על קרבנות המוסף של היום [רלב"ג].
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ
הפסוק אוסר על עשיית מלאכה, אך המונח "עבודה" ממעט פעולות המוגדרות כ"חכמה" ולא כמאמץ פיזי. לכן, פעולות כמו הוצאת לחם מן התנור או תקיעת שופר, אינן נחשבות למלאכה האסורה מן התורה, אף שחכמים הגבילו אותן מסיבות אחרות [תורה תמימה].
יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם
הציווי המרכזי והייחודי של היום הוא תקיעת שופר, ולא מדובר רק בתיאור של הקרבת הקרבנות [שטיינזלץ, אבן עזרא]. במקום אחר בתורה מכונה היום "זכרון תרועה", והפרשנים מסבירים את ההבדל: כאשר החג חל ביום חול הוא "יום תרועה" שבו תוקעים בפועל, וכאשר הוא חל בשבת הוא "זכרון תרועה" שבו המצווה נזכרת בלבד [תורה תמימה, אברבנאל].
מצוות התקיעה נוהגת ביום ולא בלילה. בעבר נהגו לתקוע בתפילת שחרית, אך בעקבות גזירת אויבים שפירשו את קולות השופר בבוקר כקריאה למלחמה וטבחו במתפללים, הועברה התקיעה לתפילת מוסף. התקיעות שאנו מבצעים כיום לפני תפילת מוסף נועדו "לערבב את השטן", ונהגו לשבת בהן כדי להראות שעיקר המצווה מהתורה מתקיימת בתקיעות שבתפילת מוסף עצמה, שאותן תוקעים בעמידה [תורה תמימה].
מהות קול התרועה מתורגמת כ"יבבא". מכיוון שישנה מחלוקת אם הכוונה לקולות קצרים של בכי (תרועה) או לאנחות ממושכות (שברים), אנו תוקעים את שני סוגי הקולות כדי לצאת ידי חובה [תורה תמימה]. קיום מצוות השמיעה כה בסיסי, עד שניתן לצאת בו ידי חובה גם אם השופר פסול או גזול, שכן קול אינו נחשב לדבר ממשי שחלים עליו דיני גזל או איסורי הנאה רגילים [תורה תמימה].
לקול השופר ישנם רבדים עמוקים של משמעות. בניגוד למועדים אחרים שבהם הקרבנות במקדש הם מוקד העבודה, השופר מכניס את הקריאה לתשובה ולשיבה אל ה' ישירות לתוך כל בית ולב [רש"ר הירש]. המילים והתפילות שאנו אומרים מוגבלות על ידי השכל וניסיון החיים שלנו, אך קול השופר הפשוט והשבור מתעלה מעל לשפה המילולית. הוא מאפשר לנפש לבצע קפיצה רוחנית, להשתחרר מהשגרה, ולעורר מחדש את הקשר עם ה' בטהרתו, כפי שהיה בעת מתן תורה בהר סיני [חומש קה"ת].
בנוסף, התרועה נועדה לעורר את זכות האבות לקראת יום הדין. הדבר משתקף גם בקרבנות המוסף הייחודיים ליום זה, הכוללים פר אחד (כנגד אברהם), איל אחד (כנגד יצחק) ושבעה כבשים (כנגד יעקב ובניו). מבחינה רעיונית, קרבנות אלו מסמלים את שליטתו המוחלטת של ה' על כלל המערכות השמימיות וכוחות הטבע, ומבטיחים את השגחתו והגנתו על ישראל ביום המשפט [אברבנאל].