חג הסוכות, החל בט"ו בתשרי, מהווה את נקודת השיא של המעגל השנתי היהודי. לאחר ימי ההתבוננות של תקופת ראש השנה ויום הכיפורים, מגיע מועד של שמחה ובניית סוכות, המנציח את ההגנה האלוהית על העם במסעו במדבר [רש"ר הירש].
הביטוי לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מכוון לחג הסוכות, והציווי לחגוג שִׁבְעַת יָמִים משמעו מיום החמישה-עשר והלאה [שטיינזלץ]. מבחינה דקדוקית, באות גימ"ל במילה וְחַגֹּתֶם ישנו דגש [מנחת שי].
באופן בולט, הכתוב מצווה וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים, אך אינו מזכיר כלל את המצוות המרכזיות של החג, כגון הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים [אברבנאל]. יתרה מזאת, הכתוב מציין את התאריך לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מבלי להוסיף את המילה "הזה", בניגוד לאופן שבו מופיע התאריך בפרשת המועדות שבספר ויקרא [העמק דבר, ברכת אשר].
הפרשנים מסבירים כי השמטות אלו נובעות מכך שפסוקינו מתמקדים בממד שונה לחלוטין של החג. בעוד שבספר ויקרא הדגש הוא על הדין האישי והרוחני של עם ישראל – שם הסוכה וארבעת המינים משמשים כדי להכריע את כף הזכות לאחר הימים הנוראים – הרי שכאן הדגש הוא על הממד הציבורי והבין-לאומי של קרבנות המקדש. מנקודת מבט זו, אין לחג קשר ישיר לדין האישי של ראש השנה ויום הכיפורים, ולכן המילה "הזה" הושמטה [ברכת אשר]. באשר להיעדר אזכור מצוות הסוכה, יש המסבירים כי העלייה ההמונית לרגל לבית המקדש פטרה ממילא רבים מהעולים מן הישיבה בסוכה, שכן הם נחשבו להולכי דרכים הפטורים מן המצווה [ברכת אשר בשם משך חכמה].
הציווי וְחַגֹּתֶם חַג חוזר כאן כדי לקבוע את החג כחובה מוחלטת [מלבי"ם], ומשמעותו המעשית היא הבאת קרבנות שלמים ועולות ביום הטוב וסמיכת הידיים עליהם [תורה תמימה]. בימי קדם, נהגו ישראל להביא בחג הסוכות קרבנות תודה רבים בכל יום, מתוך מטרה להתפלל ולהשפיע שפע של גשם, שכן בחג זה נידון כל יחיד על המים [העמק דבר, מלבי"ם].
עיקר החידוש בפסוק זה ובאלו שאחריו הוא פירוט קרבנות המוסף הייחודיים של סוכות [רלב"ג]. בניגוד לשאר המועדים, בסוכות מקריבים שבעים פרים ההולכים ופוחתים מדי יום (משלושה-עשר ועד שבעה), לצד מספר קבוע של שני אילים וארבעה-עשר כבשים [אברבנאל]. סדר הקרבתם מלמד על כלל הלכתי שלפיו קרבנות העולה קודמים לחטאת, הפרים קודמים לאילים, והאילים קודמים לכבשים [רלב"ג]. בנוסף, שעיר החטאת מוקרב כדי לכפר על טומאת מקדש שאירעה בשגגה, תרחיש נפוץ לאור ההמונים שגדשו את המקדש בימי הרגל [אברבנאל].
למספרים הייחודיים של הקרבנות מציעים הפרשנים, ובראשם האברבנאל, מספר רבדים של משמעות:
ברובד האוניברסלי, שבעים הפרים מייצגים את שבעים אומות העולם, וישראל מקריבים בעבורן כדי להבטיח את קיומן ואת ירידת הגשמים עבורן [העמק דבר, אברבנאל]. שני האילים מסמלים את שתי המעצמות החזקות ביותר בכל דור, ואילו ארבעה-עשר הכבשים מסמלים את שבטי ישראל, שאמנם נראים חלשים ככבשים מול האומות האדירות, אך שורדים בזכות ההשגחה.
ברובד האישי-אלגורי, הקרבנות מסמלים את מעגל חייו של האדם, שאורכם הממוצע הוא שבעים שנה. שלושה-עשר הפרים ביום הראשון רומזים לשנות הילדות, והתמעטות הפרים מסמלת את ההזדקנות. האילים רומזים לשנות הבגרות והכוח, ואילו הכבשים הרבים מסמלים את גיל הזקנה המופלג, בו האדם נחלש. לפי גישה זו, "חג האסיף" רומז גם ליום שבו נאסף האדם אל עמיו בסוף ימיו.
ברובד הקוסמולוגי, שילוב מספר הקרבנות עם ימי החג יוצר בכל יום כפולות מדויקות של המספר שבע. מערכת מתמטית זו רומזת למחזוריות של שבעת ימי הבריאה, שנות השמיטה ושנות היובל, ומבטאת את תהליכי הקיום, ההפסד וההתחדשות של העולם כולו [אברבנאל].