ביום הדין הפותח את השנה, נדרשת האומה להקריב קורבנות ציבור המבטאים את ההתחדשות והמחויבות כלפי ה'. הכתוב בוחר להשתמש בפועל חריג לתיאור הבאת הקורבנות, בחירה שעוררה דיון נרחב המקשר בין עבודת המקדש, משמעות הדין ומעשה בראשית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת במילה וַעֲשִׂיתֶם. בשונה משאר החגים שבהם התורה משתמשת בפועל "והקרבתם", כאן נכתב "ועשיתם". שינוי לשוני זה מלמד כי כאשר ישראל נכנסים לדין בראש השנה, שבים בתשובה ויוצאים ממנו זכאים ובשלום, ה' מעלה עליהם כאילו ברא ועשה אותם כבריאה חדשה [תורה תמימה, פענח רזא, קיצור בעל הטורים, העמק דבר, מנחת שי]. מעבר לכך, עצם החזרה בתשובה נחשבת להם כאילו עשו את עצמם לקורבן וכאילו הקריבו את כל הקורבנות כולם [תורה תמימה, קיצור בעל הטורים].
לצד תפיסה זו, קיימת מחלוקת האם מעמד "הבריאה החדשה" שייך בלעדית לראש השנה. יש המציינים כי לידה מחדש זו, שבה ה' מוחל על כל העוונות, מתרחשת ומושלמת הלכה למעשה דווקא ביום הכיפורים [דעת זקנים, הדר זקנים].
משמעויות נוספות נלמדות מהמילה וַעֲשִׂיתֶם. יש המפרשים כי המילה מרמזת לעשייה הפיזית של הכנת השופר מקרנו של האיל המוקרב. בנוסף, מכיוון שראש השנה הוא יום בריאת העולם, הכתוב רומז שכל המקיים את החג כראוי נחשב לשותף של ה' במעשה בראשית [מנחת שי]. מנקודת מבט רעיונית, השימוש בפועל זה, יחד עם הציווי להקריב פר אחד בלבד, מבטא את העובדה שהאומה כולה פועלת כעת יחד באופן אובייקטיבי בעבודת ה', ומתוך מחויבות כללית זו של הציבור, כל יחיד ויחיד נקרא לשוב לעבודת בוראו לקול השופר [רש"ר הירש].
במישור ההלכתי והמעשי, הכתוב דורש להביא כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, כלומר כבשים בשנתם הראשונה. דרישה זו מעוררת קושי: מכיוון שראש השנה הוא תחילת השנה, כל כבש שנולד לפני החג אמור להיחשב בראש השנה כבן שתי שנים, שכן אפילו יום אחד בשנה הקודמת נחשב לשנה שלמה. הפתרון לכך הוא שהפסוק מדבר על מקרה מיוחד שבו היום השמיני ללידת הכבש חל בדיוק בראש השנה. מכיוון שהכבש כלל לא היה ראוי להקרבה לפני ראש השנה (שכן קורבן כשר רק מיומו השמיני והלאה), כניסת השנה החדשה אינה מוסיפה לו שנת גיל נוספת לעניין זה, והוא נותר כשר להקרבה כ"בן שנה" [חזקוני].