פסוק זה מפרט את קורבנות המוסף הציבוריים המוקרבים ביום הכיפורים, ובפרט את השעיר הנעשה בחוץ, תוך הבחנה בינם לבין עבודת היום המיוחדת וקורבן התמיד [ביאור שטיינזלץ].
בשונה ממועדים אחרים, בתיאור שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד חַטָּ֑את לא מופיעה המילה "לכפר". הפרשנים מסבירים כי הסיבה לכך היא שיום הכיפורים עצמו הוא יום גמר הכפרה, וכלל העבירות כבר מתכפרות באמצעות קורבנותיו המיוחדים של היום [קיצור בעל הטורים, חזקוני, העמק דבר]. תפקידו הספציפי של שעיר המוסף החיצון הוא לכפר על טומאת מקדש וקודשיו במקרה שהייתה לאדם ידיעה על כך, בדומה לכפרת השעיר הפנימי [תורה תמימה, העמק דבר]. עם זאת, כפרת היום חלה רק כאשר האדם יודע שזהו יום הכיפורים ומתכוון שהיום יכפר עליו [תורה תמימה].
המילים מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים מתייחסות לשעיר המיוחד של יום הכיפורים שדמו מוזה בפנים קודש הקודשים (כמתואר בפרשת אחרי מות). ציון זה בא ללמד על סדר העבודה: עבודת היום הפנימית קודמת להקרבת שעיר המוסף החיצון [רש"י, רלב"ג, תורה תמימה]. יש המסבירים כי הפסוק מזכיר רק את החטאת ומשמיט את פר הכוהן הגדול, משום שפרשה זו עוסקת אך ורק בקורבנות הבאים מתקציב הציבור, ואילו הפר בא משלו של אהרון [חזקוני]. מנגד, יש הסבורים כי הביטוי כולל בתוכו גם את הפר והשעיר של אהרון וגם את אלו של הציבור [הדר זקנים]. כמו כן, מפסוק זה נלמד כי האיל המוקרב כאן לעולה הוא אותו "איל העם" המוזכר בעבודת יום הכיפורים [רלב"ג].
סיומו של הפסוק, וְעֹלַ֣ת הַתָּמִ֔יד וּמִנְחָתָ֖הּ וְנִסְכֵּיהֶֽם, מעורר דיון דקדוקי נרחב סביב המילה וְנִסְכֵּיהֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (ובהם [רש"י, שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]) היא שהמילה אינה מתייחסת לקורבן התמיד, אלא היא ציווי המוסב לאחור, על קורבנות המוסף. ההוכחה לכך היא דקדוקית: קורבן התמיד נכתב בלשון יחיד (וּמִנְחָתָהּ), ולקורבן חטאת אין מביאים נסכים כלל. לכן, המילה ברבים (וְנִסְכֵּיהֶם) מוכרחה להתייחס לעולות המוספים, ומשמעות הפסוק היא: מלבד עולת התמיד ומנחתה (שכבר נצטוויתם עליהם), תעשו גם את קורבנות המוסף הללו יחד עם נסכיהם. [שד"ל] מסכים עם ניתוח זה, אך מציין כי הוא מנוגד לחלוקת הפסוק על פי טעמי המקרא. מנגד, קיימת גישה חולקת לפיה המילה כן מתייחסת לנסכי היין של יום הכיפורים ולנסכי קורבן התמיד [חזקוני].