במדבר, פרק כ״ט, פסוק ד׳

הבאת קרבנות המועד משקפת את הקשר שבין האומה כקולקטיב לבין ההשגחה האלוהית. המידות המדויקות של המנחה המלווה את הקרבנות נושאות משמעות מעשית וסמלית כאחד.

המילים וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד באות להדגיש את האחדות הלאומית. המידה האחת, המלווה את שבעת הכבשים, מסמלת את ההשגחה האלוהית על האומה כולה ואת קיומה החומרי וההיסטורי תחת הנהגת ה׳. הדגשה זו בולטת במיוחד בקרבנות ראש השנה, שכן ביום זה ובסמוך לו נידון גורלו החומרי של היחיד בתוך המערכת הלאומית השלמה, תהליך שמגיע לשיאו בחג הסוכות שבו כל אדם זוכה מחדש לשפע האדמה מתוך מודעות לאל [רש"ר הירש].

במישור המעשי, המילים וְעִשָּׂרוֹן אֶחָד מלמדות כי בבית המקדש היה כלי מדידה אחד בלבד בנפח של עשרון. קביעה זו עומדת בניגוד לדעתו של רבי מאיר, שסבר כי היו במקדש שני כלי מדידה שונים: כלי אחד "גדוש", המכיל עשרון רק כאשר הקמח נערם מעל שפתו, וכלי שני "מחוק", שהוא כלי גדול יותר המכיל עשרון גם כשהקמח מיושר עם שפתו. לשיטת רבי מאיר, הכלי הגדוש שימש למדידת רוב המנחות, בעוד הכלי המיושר נועד למנחת הכהן הגדול שאותה היה צורך לחצות לשניים, וזאת כדי למנוע את פיזור הקמח בעת החלוקה. למרות ההיגיון המעשי שבכך, ההלכה נקבעה כי היה במקדש רק כלי מידה אחד, שכן אין חשש שהקמח יישפך, משום שהכהנים מוגדרים כזריזים ומיומנים מאוד בעבודתם [תורה תמימה].