לקראת סיומו של חג הסוכות, מערכת הקרבנות הייחודית של החג מגיעה לנקודת ציון משמעותית. המילים וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מכוונות ליומו האחרון של חג הסוכות. יום זה זכה לכינויים שונים במסורת, כאשר בלשון חכמים הוא נקרא "יום ערבה", ואילו כיום הוא מוכר בפינו כ"הושענא רבה" [ביאור שטיינזלץ]. ביום זה הוקרבו פָּרִים שִׁבְעָה, לצד שני אילים וארבעה עשר כבשים בני שנה, כולם תמימים וללא מום.
הקרבתם של שבעת הפרים ביום זה משלימה את סך כל הפרים שהוקרבו במהלך שבעת ימי החג לשבעים. מניין זה אינו מקרי ונושא משמעות סמלית עמוקה, שכן הוא עומד כנגד שבעים אומות העולם. בזמן שבית המקדש היה קיים, הקרבת פרים אלו העניקה הגנה רוחנית לאומות ושמרה עליהן מפני ייסורים. קשר זה מסביר מדוע נבואות העונש על הגויים בספר זכריה נקשרו דווקא לחג הסוכות, שכן הקרבנות שהוקרבו בחג זה הם אלו שסיפקו להם את אותה הגנה [חזקוני].