משלי, פרק ל״א, פסוק ו׳

היין והמשקאות החריפים נועדו לשמש כתרופה טבעית להפגת דאגות ולשכחת הסבל של אנשים השרויים במצוקה עמוקה. ראוי לתת שֵׁכָר, שהוא משקה חזק המטשטש את הדעת, לְאוֹבֵד, כלומר לאדם עני וחסר כל שמרגיש כי הוא הולך וכלה, לאדם הנידון למוות, או אף לרשעים שסופם לאבדון. לעומת זאת יש להגיש יַיִן, שתכונתו לשמח את הלב, לְמָרֵי נָפֶשׁ, שהם אנשים הממורמרים בשל עמל קשה או אבלים המצטערים על מות קרוביהם. המטרה בהגשת המשקאות לאותם כאובים היא לאפשר להם לשכוח את צרותיהם, ויש המוסיפים כי ההיתר להשתכר מכוון לאנשים מחוסרי חכמה שעליהם לא חלות הגבלות.