מציאות החיים מעוררת לא פעם תהיות על האופן שבו ה' מנהיג את עולמו. מכיוון שהשגתנו האנושית מוגבלת, אנו עשויים לטעות ולחשוב שיש חוסר צדק בעולם, אך למעשה ההשגחה האלוהית מקיפה, צודקת ומושתתת על חסד (ביאור שטיינזלץ).
המילה צַדִּיק מתפרשת בקרב הפרשנים בכמה אופנים. במישור הטבעי, ה' מנהיג את העולם בצדק וביושר בכך שהוא מתאים לכל נברא את צרכיו המדויקים, ממש כפי שרופא מתאים תזונה נכונה למטופליו (אבן עזרא). מערכת הצדק הזו מתבטאת אפילו בשרשרת המזון; כאשר חיות טורפות זו את זו, הדבר נעשה מתוך גזירה מדויקת של ה' שקצב את חייהן, בין אם ימותו מוות טבעי ובין אם יהוו מזון לאחרים (רד"ק). גישה נוספת רואה במושג זה ביטוי לחוקיות היציבה שה' טבע בבריאה, כך שאף דבר אינו חורג מגדר טבעו (מאירי).
במישור של שכר ועונש, הפרשנים מתמודדים דרך פסוק זה עם שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הגישה המרכזית היא שדווקא המציאות המורכבת הזו מוכיחה שה' בְּכָל דְּרָכָיו פועל בצדק מוחלט. כאשר נראה שרשעים מצליחים או שצדיקים סובלים בעולם הזה, הסיבה היא שה' משלם לרשעים כעת על מעט המעשים הטובים שעשו, ומעניש את הצדיקים על חטאים קלים, וכל זאת כדי לשמור את התגמול העיקרי והאמיתי של כל אחד מהם לעולם הבא (אלשיך, מלבי"ם). לפי דעה אחרת, משמעות המילה אינה רק דין נוקשה, אלא הענקת צדקה לאנשים שאין להם זכויות כלל (מצודת דוד).
אך הנהגת ה' אינה מסתכמת רק בצדק, והוא גם וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו. הפרשנים מצביעים על המעבר בין מידת הדין למידת החסד: ה' עשוי לפתוח בדין, אך לבסוף הוא מתנהג בחסידות וברחמים, במיוחד כלפי מי שמעביר על מידותיו ומוחל לאחרים (תורה תמימה). בעוד שהצדק מתייחס למה שמגיע לאדם על פי דין, החסד מבטא את העובדה שה' מעניק שפע מעבר למה שמתחייב, גם כאשר הוא אינו חייב לעשות זאת והנבראים אינם ראויים לכך. הוא מקל בעונשם של השבים בתשובה, סולח להם ומטה את הדין כלפי חסד (רד"ק, אבן עזרא, מאירי, ביאור שטיינזלץ).
מעבר לכך, הפרשנים מסכימים כי עצם קיום העולם נובע מחסד מוחלט. ה' לא ברא את עולמו לצורך עצמו או כדי להצר לנבראיו, אלא כל מטרתו במעשה בראשית ובהמשך קיום המציאות היא אך ורק כדי להיטיב ולעשות חסד. כל נברא נוצר בתכלית התיקון והטוב, שכן "עולם חסד ייבנה" (אלשיך, מלבי"ם, מאירי).