הפער העצום שבין האינסופיות האלוהית לבין מוגבלות ההשגה האנושית עומד במרכז ההכרה של האדם בבואו לשבח את בוראו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהאדם אינו יכול באמת להוסיף דבר לכבודו של ה', שכן הוא מעצמו גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד. גדולתו נובעת מהיותו הסיבה הראשונית לכל דבר והמקור שממנו נובע הכל [מלבי"ם].
המילים וּמְהֻלָּל מְאֹד מלמדות כי ה' ראוי להלל ולשבח הרבה מעבר למה שבני האדם מסוגלים לבטא בפועל. בניגוד למלכים בשר ודם שגדולתם מוגבלת ויש לה התחלה וסוף, גדולתו של ה' היא אינסופית, ולכן הוא תמיד נשגב וגדול יותר ממי שמהלל אותו [אבן עזרא, מצודת דוד].
משום כך, קובע הפסוק כי וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר. כל התשבחות כולן אינן מספיקות כדי לתאר את מלוא גדולתו, והיא נמצאת מעבר לכל יכולת השגה, הבנה או חקירה אנושית. ככל שהאדם מוסיף לחקור בגדולת ה', כך הוא מגיע להכרה שאינו יודע דבר, עד כדי ההבנה הפילוסופית שכל התארים שאנו מייחסים לה' אינם מתארים את מהותו החיובית, אלא רק שוללים ממנו חסרונות [מלבי"ם].
מתוך הבנה זו, הפרשנים מסכימים כי כל תשבחותיו של האדם מוגבלות אך ורק למידת שכלו הפרטי. אין ביכולתו של האדם להגיע לחקר האמת האלוהית באמצעות החקירה השכלית לבדה, אלא מתוך הישענות על מסורת וקבלה הדורות [מאירי].