מזמור זה מהווה ביטוי טהור של הודאה והכרה בסדרי הנהגתו של ה' בעולם, והוא מייצג פרק שבח שאין בו כלל דברי בקשה ותחנונים [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מאירי]. המזמור מסודר לפי אותיות האלף-בית, אך חסרה בו האות נו"ן. בעוד שעל דרך הפשט הסיבה לכך אינה ידועה [רד"ק, מאירי], חכמים דרשו כי היעדרותה רומזת למפלתם של אויבי ישראל [רד"ק]. בשל ההתמקדות העמוקה בנפלאות הבורא ומשפטיו, קבעו חכמים כי אדם האומר מזמור זה בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ובלבד שהאמירה תהיה בכוונה מלאה של הלב והלשון גם יחד [תורה תמימה, רד"ק, חומת אנך], ויש המוסיפים כי אמירתו מועילה אף לפרנסה בעולם הזה [חומת אנך].
בפתיחה תְּהִלָּה לְדָוִד, עולה השאלה כיצד יכול אדם בשר ודם להוסיף תהילה למלך מלכי המלכים. התשובה לכך היא שהתהילה וההתפארות הן למעשה של דוד עצמו, על כך שה' מחשיב אותו ומאפשר לו לרומם אותו ולקרוא לו אלוהיו הפרטי [אלשיך]. המילה אֲרוֹמִמְךָ משמעה אכבד אותך ואספר את רוממותך [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד], פעולה שחייבת לנבוע מתוך דיבור כנה ואמונת הלב גם יחד [אבן עזרא, רד"ק].
ההכרזה אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ היא יסוד התהילה כולה, שכן היא מבטאת את ההכרה בכך שה' הוא המלך האמיתי, הניצב מעל כל המנהיגים העליונים והתחתונים [אבן עזרא, רד"ק], והוא מושל בעולמו תוך שהוא זן ומפרנס אותו [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מצביעים על הבדל מהותי ופילוסופי בין חלקי הפסוק. בעוד שהמילה אֲרוֹמִמְךָ מתייחסת לעצמותו של ה' שהיא נעלמת, נסתרת ומרוממת מכל השגה אנושית, ההמשך וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ מתייחס ל"שמו" של ה' כלומר, לאופן שבו הוא מתגלה ומתפרסם בעולם דרך פעולותיו, הנהגתו, והשפע והטוב שהוא מוריד לברואיו [מלבי"ם, רד"ק].
הסיום לְעוֹלָם וָעֶד מבטא כמה רבדים של נצחיות. הוא מציין ששמו של ה' קיים לנצח, וכן את התחייבותו של המשורר לברך את ה' כל ימי חייו בעולם הזה, וגם בחיי העולם הבא [רד"ק, מאירי]. בנוסף, טמון כאן רמז לעתיד לבוא, לזמן שבו שמו של ה' יהיה שלם לאחר הכרתת הרע, ולמסורת לפיה לעתיד לבוא, בסעודה שיערוך ה' לצדיקים, יהיה זה דוד המלך שיזכה לברך על הכוס [אלשיך].