ההכרה בפועלו של ה' בעולם מורכבת משני רבדים שונים: תפיסת ההמון את עוצמתו המטילה אימה, אל מול ההבנה העמוקה של החסד והרחמים המסתתרים מאחוריה.
המילה עזוז משמעותה כוח וחוזק [מצודת ציון]. המונח נוראותיך מכוון למעשיו העצומים והמפחידים של ה' [ביאור שטיינזלץ], שכן מן הראוי שמלך יעורר יראה [אבן עזרא].
חלק מן הפרשנים רואים בפסוק הקבלה פשוטה: כשם ששאר בני האדם יכריזו על חוזק מעשיו הנוראים של ה', כך גם המשורר יספר ויפיץ את גדולתו [רש"י, מצודת דוד], גדולה שעברה במסורת מאב לבן לאורך הדורות [מאירי].
לעומת זאת, פרשנים אחרים מזהים כאן ניגוד עמוק בין תפיסת ההמון, המיוצג במילה "יֹאמֵרוּ", לבין תפיסתו הייחודית של המשורר, המעיד על עצמו "אֲסַפְּרֶנָּה". ההמון מתמקד בניסים ובמופתים, כדוגמת מכות מצרים או עונשו של קורח, מתוך פחד ויראה. הם רואים במעשים אלו ביטוי של דין, כעס ועוצמה נוקשה. בניגוד אליהם, המשורר בוחר לספר על גְּדֻלָּתְךָ, כלומר על הצד הרך, הרחום והאוהב של ה' [ביאור שטיינזלץ]. הוא מבין שגם המעשים הנוראים ביותר נובעים למעשה ממידת החסד ונועדו להיטיב עם אוהבי ה' [אבן עזרא, מלבי"ם]. מטרת המשורר היא להאיר את עיני ההמון ולהראות להם שגם בתוך הפורענות מסתתר חסד, כפי שבמכות מצרים צמחה טובה והצלה לעם ישראל, ובכך הוא יוצר הלול שלם המשלב יחד דין ורחמים [אלשיך].
הבדל זה בהסתכלות בא לידי ביטוי גם במסורת הכתיב והקרי של המילה וּגְדֻלָּתְךָ [מנחת שי]. המילה נכתבת ברבים, "וגדלותיך", אך נקראת ביחיד. כתיב הרבים משקף את העובדה שבני האדם חווים את גדולת ה' בצורות רבות ושונות, אך הקרי ביחיד בא ללמד שכל אותם גילויים מגוונים נובעים בסופו של דבר ממקור אחד ויחיד [רד"ק].