במקום שבו מתגלה גדולתו של ה', שם גם מתגלה ענוותנותו, שכן השגחתו מתפשטת דווקא על השפלים והנדכאים [מלבי"ם]. בניגוד למלך בשר ודם, אשר מסוגל להרים או להשפיל אנשים בודדים בלבד, ה' לבדו הוא בעל הכוח להעניק משענת לכלל הבריות ללא יוצא מן הכלל [אבן עזרא].
פעולת ההשגחה האלוהית מתוארת בשני שלבים. בתחילה ה' סוֹמֵךְ נותן יד ועזרה [מאירי] לְכָל הַנֹּפְלִים. אלו הם אנשים שאינם יציבים ומצויים בשלבי מעידה עקב חוסר מזל. ה' תומך בהם ומשנה את מזלם לטובה, כדי שלא יגיעו עד לארץ ולא יחוו נפילה גמורה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, מלבי"ם]. לאחר מכן הוא זוֹקֵף מרים [מצודת ציון] לְכָל הַכְּפוּפִים. אלו הם העניים והמרודים [רד"ק], אשר כבר שחו מטה וכפפו את קומתם עד עפר, וה' מיישר את קומתם בחזרה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. גישה נוספת רואה בכפופים את הענווים שמכופפים את עצמם מתוך צניעות, וה' מרומם אותם כדי שילכו בקומה זקופה [מלבי"ם].
מעבר למשמעות האישית, טמון כאן רובד לאומי והיסטורי הקשור למבנה המזמור. פרק זה מסודר לפי סדר אותיות האלף בית, אך האות נו"ן חסרה בו. הסיבה לכך היא שדוד המלך צפה ברוח הקודש את המפלה הקשה של עם ישראל בגלות, כפי שניבא עמוס "נָפְלָה וְלֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל". כדי להעניק תקווה ונחמה, מיהר דוד וסמך את הנפילה הזו מיד בפסוק זה המתחיל באות סמ"ך, המבטיח כי ה' אינו עוזב את עמו [רש"י, תורה תמימה]. תמיכה זו באה לידי ביטוי מובהק בזמן חורבן בית המקדש. במקום להשמיד את העם, ה' כילה את זעמו בעצים ובאבנים של המקדש. בכך הוא סמך את הנופלים שהיו עלולים למות או לרדת לעבדות קשה, וזקף את הכפופים שיצאו לגלות וחיו תחת עול מסים, כשהוא מושיט להם יד ומבטיח את שאריתם והמשך קיומם ההיסטורי [אלשיך].