הנוכחות האלוהית והיכולת לפנות אל ה' בתפילה זמינות תמיד, בניגוד למלך בשר ודם שעשוי להיות רחוק פיזית ולא יוכל להושיע את הפונים אליו [אבן עזרא]. קרבה זו מהווה עדות להשגחה האלוהית [מלבי"ם], והיא פתוחה לכל אדם הפונה ומתפלל אל ה', מאיזה עם שיהיה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הפסוק מציב תנאי מהותי לקשר זה. זהו הפסוק היחיד במזמור ששני חלקיו אינם מחוברים בו' החיבור, משום שחלקו השני בא להגדיר ולהגביל את חלקו הראשון [ביאור שטיינזלץ]. ה' קרוב רק לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. רוב הפרשנים מסכימים כי קריאה באמת משמעותה תפילה כנה שבה פיו ולבו של האדם שווים, ללא צביעות, כוונה חצויה או סתירה בין המילים למחשבות הלב. תפילה זו צריכה להיעשות מתוך כוונה שלמה, ולא כניסיון לבחון את ה' [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מאירי].
לצד ההבנה שהתנאי מתייחס לכנותו האישית של המתפלל, ישנם פרשנים המציעים נקודות מבט נוספות על כפילות המילים בפסוק. גישה אחת מסבירה את הפסוק על דרך התפילה בציבור: כאשר קהל מתפלל, ה' עונה לכולם, ואפילו לרשעים הנמצאים בתוכם, בזכות אותם יחידים בקהל שקוראים אליו באמת [אלשיך]. גישה אחרת מרחיבה את מושג האמת אל מעבר להווה, ומסבירה שה' קרוב לאדם גם בזכות מעשים טובים וקריאה באמת שהוא עתיד לעשות, מתוך רחמיו של ה' הרואה את העתיד [חומת אנך].